מהי ילדות חיפאית? טיפוס על אורנים וריח עץ התאנה; פיצוח אצטרובלים, הכנת שרשראות ממחטי אורן; קטיפת פרחים וטיול בוואדיות; חוף הים; בריכת בת-גלים ובריכת הפועל; מקפצה; גלגלים מאולתרים; אופניים חדשים מהדודה מאמריקה; ברזלים; מדרגות; התיאטרון העירוני והספרייה; הקרנה יומית של סרט בבית קולנוע.
אלו הם מעט מן הזיכרונות של ילדי העיר, שחזרו ועלו בתשובה לשאלה. נדמה כי בכולם יש געגוע לחיפה של פעם. קיים מגוון של חוויות ילדות אישיות בחיפה, שיש בהן נקודות השקה וחיבורים כתוצאה מן השהות במרחב עירוני אחד.
חוויית הילדות קשורה להווי העירוני, לשכונה ולמרחב הדמוגרפי. הדירות הקטנות והצפופות הביאו את הילדים לשהות ממושכת בחוץ , בשכונה, ב"תנועה" ובמגרש המשחקים. העיר הציעה לילדים שילוב ייחודי של עירוניות וטבע.
התערוכה מתמקדת בשלושה עשורים שבהם חלו בחיפה שינויים רבים. חיפה המנדטורית הייתה עיר בעלת פסיפס אנושי מיוחד. התגוררו בה מקומיים לצד מהגרים אירופים, סוחרים ויזמים ערבים לצד בעלי הון יהודים.
סיום השלטון הבריטי, אירועי מלחמת 1948 והקמת מדינת ישראל חוללו בה מפנה היסטורי. העיר התחתית ננטשה ונהרסה. השכונות הערביות שהתרוקנו מתושביהן, אוכלסו ע"י אלפי מהגרים יהודים שהגיעו דרך הנמל לעיר.
שכונות נבנו בקצב מהיר, מוסדות ציבור ותרבות הוקמו והתבססו בה מוסדות להשכלה גבוהה. חיפה הפכה מ"עיר מעורבת" חיפה ל"עיר עברית", המאכלסת בורגנות ציונית ותיקה ומיעוט ערבי לצד עולים חדשים. מעמדה כעיר הפועלים התבסס והיא קיבלה תפקיד באתוס הלאומי כ"חיפה האדומה".
בתערוכה מוצגים עשרות חפצים שהורדו מהבוידעם, צילומים שנשלפו מאלבומים אישיים וסיפורים שסופרו ע"י ילדי חיפה.
בין המשתתפים בתערוכה: הסופרות גלילה רון־פדר-עמית ויהודית קציר, נעמי שי, מחברת הספר "אסור לדבר על זה", יעקב וייס מחבר הספר "ילדות נשכחת: הווי ונוסטלגיה בסמטאות חיפה", המעצב דב פז מחבר האלבום "בת גלים: מסע בצבע", מאגי כרכבי שהקימה את גן הילדים הראשון בחברה הערבית בחיפה, הצלמת עליזה אורבך ז"ל, האמנים משה גת ועבד עאבדי, ד"ר חנה ספרן, פעילה חברתית וחוקרת היסטוריה פמיניסטית, האספנים ד"ר ירמיהו רימון ומיכאל לוריא ועוד רבים .