ענן אבק נסורת מקדם את פנינו בכניסה למפעל 'פיניש' באזור התעשייה כנות.
ברגעים אלה נמצאת בעיצומה העבודה על ארון קודש המיועד לפאר את בית הכנסת הבוכרי בווינה שבאוסטריה. בחדרים קטנים יושבים האמנים האחראים על האלמנטים שמעטרים את ארון הקודש. באחד מהם נמצא אמן שמגלף את העיטורים, ואילו בחדר אחר ממוקם החרט שעמל להוציא יצירה מפוארת תחת ידיו. כשאני מתפלא על קיומה של קהילה בוכרית בווינה, מספר לי פנחס לחיאני, הבעלים ומייסד המפעל, שקיימת שם גם קהילה גרוזינית וזהו ארון הקודש השלישי שהם עומדים להרכיב בעיר הבירה האוסטרית.
מאה בתי כנסת לזכר הבן שנרצח
במשך השנים הרכיב לחיאני לא מעט ארונות קודש וריהוט לבתי כנסת ברחבי העולם; בצרפת, במרכז רבני אירופה בבריסל, באוסטריה, בניו-יורק, במיאמי ובאנטוורפן שבבלגיה. למרות זאת, הוא מעדיף להתמקד בבתי כנסת בארץ, כולל ביהודה ושומרון. "האמונה שהכול יתקבץ ויבוא לארץ, גורמת לרצות להשקיע פחות שם ויותר פה".
לחיאני, כך נראה, לא רואה בעבודתו רק מקור פרנסה, אלא גם שליחות. ואולי בשל כך התגלגלו תחת ידו במהלך עשרות שנות עבודתו כמעצב בתי כנסת מקרים מרגשים, שהוכיחו כי אין נשמה יהודית שלא מתגלה מול ארון הקודש.
סיפור מצמרר מסתתר מאחורי בית הכנסת 'זכור לאברהם' ברעננה, על שם אברהם פיצ'וטו מברזיל, אותו סיים לחיאני לרהט רק לאחרונה. בברזיל קיימת תופעה קשה של חטיפת ילדים ממשפחות עשירות בתמורת לכופר. גם בנו של פיצ'וטו, שנחשב עשיר גדול, נחטף. כשהגיע עם הכופר לפדות את בנו, התרחשה טעות קטלנית: ברגע האחרון החוטפים נבהלו וירו בבן למוות. הכסף נשאר בידיו של פיצ'וטו. הוא החליט לבנות בסכום הזה עשרים ואחד בתי כנסת בארץ ישראל, כנגד עשרים ואחת שנות חייו של הבן. לאחר שהתחיל וראה כי טוב, המשיך והגיע עד כה לחמישים בתי כנסת. "כשהיינו בחנוכת בית הכנסת בראש העין, הוא הצהיר שהיעד הבא הוא להגיע למאה בתי כנסת. זאת זכות גדולה לעם ישראל שיש אחד כזה. יש מאות בתי כנסת תקועים, והוא מסייע לסיים את בנייתם", מספר לחיאני.
ריהוט בתי הכנסת של לחיאני היה מעורב גם באירועים שעמדו על סדר היום הציבורי. אחד המקרים המרגשים שבהם הצליח להרכיב ארון קודש במהירות שיא של פחות מחודש, היה בבית הכנסת על שם תאיר ראדה ז"ל בקצרין. בית הכנסת נחנך בלי היכל, מכיוון שהמשפחה רצתה שאביה של תאיר, שהיה כבר על ערש דווי, יוכל להספיק להשתתף באירוע. בערב חנוכת בית הכנסת הביאו את האב מבית החולים באמבולנס מיוחד כשהוא מחובר למכשירים, ושלוש שעות לאחר מכן הוא נפטר. "מיד אחרי השבעה קראו לנו. עיצבנו להם את ארון הקודש ובנינו אותו בתוך שלושה שבועות. בשלושים של האבא, הארון כבר עמד על מקומו".
אבל לא לכולם מספק לחיאני את הסחורה באותה זריזות ושמחה. לפני כמה חודשים הוא קיבל פנייה מאוד לא שגרתית. "יום אחד המזכירה מעבירה לי שיחה, והבחור אומר במבטא ערבי כבד שהוא רוצה להזמין כיסאות. איזה כיסאות? התעניינתי. הוא ענה: אנחנו רוצים אצלנו במסגד כיסאות כמו אצלכם, בגלל הצעירים. חשבתי שהמבוגרים יותר צריכים כיסאות, השבתי לו. 'הצעירים רוצים מודרני יותר, הם לא רוצים לשבת על הרצפה אלא על כיסא. המבוגרים רוצים לשמור על המנהג שלהם לשבת על השטיחים', הוא הגיב. שמעתי אותו ואמרתי: אני מאוד מצטער, אבל אני לא עושה כיסאות למסגדים, רק לבתי כנסת. אחר כך שאלתי כמה רבנים שעשו הפרדה בין מסגד לכנסייה – שזה ממש אסור, כי זו עבודה זרה. אבל בכל זאת סירבתי, כי הייעוד שלי זה לרהט בתי כנסת".
הקווים האדומים של לחיאני לא עוברים רק בין ישראל לעמים, אלא גם בתוך העם היהודי. "קיבלתי טלפון מבית כנסת בתל אביב, אמרו שמדובר בבית כנסת עתיק בתוך מבנה לשימור. הגענו לשם ואני רואה שזה מבנה טמפלרי כזה, דיברו איתי גם נשים וגם גברים בלי כיפות ולא הריח לי טוב. ואז שמתי לב שבצד עומד סוג של בר משקאות. שאלתי אותם לפשר העניין, והם ענו לי שזה לצורך מסיבות שהם עורכים במקום מדי פעם. כשביררתי איתם מה נוסח התפילה, יצא המרצע מהשק. 'רפורמי', הם ענו בלי להתבלבל והסבירו שמדובר במרכז קהילתי ותיק והתחילו להתרברב שאצלם גם הנשים חזניות. כשהגעתי הביתה הרמתי אליהם טלפון והסברתי שאני לא ערוך לעבודה כזאת. 'אבל למה? אנחנו משלמים ואנחנו גם יהודים', הם שאלו. מבחינה ערכית, אני לא יכול להרשות לעצמי לעשות בית כנסת לרפורמים. אני לא מתחבר לזה".
"אבא, אני רוצה להיות נגר"
לחיאני עוסק בתחום ריהוט בתי הכנסת יותר משלושים שנה. כבר בבית הספר היסודי ראה אביו, שהיה איש חינוך בקריית גת, שהבן לא מגלה עניין רב בלימודים. לפנחס היה אמנם כישרון, הוא ניגש למבחנים והוציא ציונים טובים בלי ללמוד. אבל לאב הפריע שבנו לא מתעניין בחומר, והוא לא ידע לאן לנתב את פנחס, שכבר היה לקראת סיום היסודי. "הוא לקח אותי לפסיכולוג. ישבתי אצלו שלוש שעות עם מבחנים, ציורים ומשחקים. בסוף הוא קרא לאבא שלי ואמר לו: הבן שלך חכם מאוד, הוא אוהב ליצור דברים ולחשוב, תפנה אותו לתחום המקצועי. אבא שלי שאל: מה אתה רוצה להיות? עניתי שאני רוצה להיות נגר. מגיל אפס הייתי משחק בשכונה עם עצים, או מפרק לאמא שלי את מכונת הכביסה בבוקר ובערב מרכיב אותה שוב – מתוך תחביב, לראות איך זה בנוי".
בית הספר למלאכה בכפר חב"ד היווה אכסניה ראויה ("לצערי, בתי הספר למלאכה בכל הארץ נסגרו, לדעתי זה מחדל. כנראה רוצים שכולם פה יעבדו בהיי-טק ולא בתעשייה", הוא מעיר בצער). ארבע שנים הוא למד שם, הצליח וקיבל ציונים טובים. בכיתה י"ב הטיסו אותו בתור תלמיד מצטיין לרבי מליובאוויטש. "הייתי שם חודש ימים. לפני הטיסה חזור עברנו לפניו כדי לקבל דולר לברכה. הוא שאל כל אחד מה הוא לומד. כשאמרתי לו שאני לומד נגרות, הוא לחץ לי יד ואמר לי 'להתעסק בקודש'. בזמנו לא כל כך הבנתי, אבל שלושה-ארבעה חודשים אחרי שחזרתי לארץ, כבר התחלתי להתעסק בנגרות. בניתי ארון קודש בבית הכנסת של אבא שלי בקריית גת, אחרי זה לבית הכנסת של אח שלי במושב נחושה. מאז, לפני קרוב לשלושים שנה, ייעדתי את עצמי לבתי כנסת. פונים אליי המון לייצר דברים אחרים, ואני לא מסכים. רק אז הבנתי את הברכה של הרבי".
מרגע ההזמנה עד לסיום הרכבת ארון הקודש, עוברים בממוצע שלושה חודשים. "כל השנה אנחנו עובדים בלחץ", מספר לחיאני, "אבל יש תקופות עוד יותר לחוצות, כמו לפני פסח וראש השנה, שבהן אנשים אוהבים לחדש, והעומס הוא כמעט בלתי נסבל. יש תחנה נוספת של שבועות, שזאת תקופה שבתי כנסת חדשים מתכננים לפתוח את שעריהם".
הריהוט של לחיאני משרת גם לא מעט גדולי ישראל. הוא ריהט את בית המדרש החדש 'דרכי הוראה לרבנים' של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. הוא עיצב את בית הכנסת בשכונת גבעת המבתר שבו מתפלל הרב שלמה משה עמר, רבה של ירושלים, כולל הכיסא האישי שלו.
הזמנה ייחודית התקבלה אצלו מבית הכנסת בביתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. לחיאני נדרש לפתור מבחינה עיצובית בעיה של טורח ציבור: כאשר היה הרב עובדיה צריך לצאת באמצע התפילה, הוא עבר מאחורי החזן, כנהוג. אולם בית הכנסת היה צפוף, וכל מעבר של הרב מאחורי החזן הכריח אנשים רבים לקום ולזוז ממקומם.
"קראו לי במטרה ליצור מחיצה לפני התיבה, כדי שהרב יוכל לעבור לפני החזן. בניתי תיבה עם מחיצה אמנותית של לוחות הברית רחבים וגדולים, עם אלמנטים מגולפים בגובה השיעור שצריך, כדי שהרב יוכל לעבור בניחותא בלי להזיז אנשים. כשעשיתי את זה, הרב ממש שמח. נכנסתי אליו אחרי התפילה וקיבלתי את הסטירה המפורסמת יחד עם ברכות", הוא מספר בחיוך.
שנה לאחר מכן שוב נקרא לחיאני אל הדגל, כאשר הסטנדר של הרב יוסף, עליו הוא עומד לתפילת שמונה עשרה, היה רעוע כולו ומט ליפול. "באתי בזמן תפילת מנחה. בדקתי איך הרב עומד ובאיזו זווית כדי לדעת לתכנן את העמוד. ראיתי שהוא שם את היד שלו על הסטנדר ועם היד השנייה הופך את הדפים בסידור, כי היה צריך להישען. עלתה לי הברקה לעשות לו סטנדר עם משטח מרופד למעלה, כדי שיוכל לשים את היד על משטח מרופד. כשהבאתי את הסטנדר, זה עשה לרב הרבה נחת. הוא העיף אליי מבט והנהן בראשו. גם הפעם נכנסתי אליו ללשכה וקיבלתי סטירות וברכות כנהוג". לחיאני הגיע גם לחצרות חסידים, ובנה בתי מדרש וריהוט נלווה לחסידי ויז'ניץ בבני ברק וחסידי נדבורנה בחיפה.
ארון הקודש הגבוה בישראל
עם השנים למד לחיאני את ההבדלים בין קווי העיצוב המאפיינים את בתי הכנסת לפי המגזרים השונים. "הציבור הדתי-לאומי אוהב עיצוב מודרני, קווים ישרים. החסידים והספרדים – יחסית אותו דבר, אוהבים גילופים והרבה אמנות. לכל קהילה ולכל בית כנסת יש את האופי שלהם", אומר לחיאני.
גולת הכותרת של עבודותיו היא ארון הקודש בבית הכנסת החורבה המשוחזר בירושלים. הארון בגובה 12 מטר, הגבוה ביותר בארץ, עם ציפוי זהב טהור. לחיאני, שזכה במכרז מול שישה מתחרים, מראה בגאווה תמונות מהרכבת ארון הקודש שבה נטל חלק בעצמו, מכיוון שהיה זה מבצע מורכב בשל הגישה המסובכת למקום. לפני ההרכבה עצמה היה צריך לתכנן במשך זמן רב הכול לפרטי פרטים, כמו למשל איך להרים את החלקים, שכן בגלל המיקום הצפוף, לא היה אפשר לעבוד במקום עם כלים גדולים. "הבאנו פיגומים גבוהים, אבל הגענו איתם רק ל‑6‑7 מטר גובה והפיגומים התחילו להתנדנד, זה לא היה בטיחותי. אז הבן שלי פירק את החלקים והגיע בעצמו לגובה הרצוי, כשהוא נתלה על חבלי סנפלינג".
גם העיצוב היה מורכב מאוד, מכיוון שבית הכנסת בכלל וארון הקודש בפרט היו צריכים להיות משוחזרים בהתאמה מדויקת למקור. לחיאני קיבל לידיו תמונה שצולמה לפני 1948 בבית הכנסת המקורי לפני שפוצץ, וכן ספר עם קטעי תמונות, ועל פיהם היה צריך לשחזר. "האדריכל נחום מלצר, שהיה אחראי על כל העיצובים, עשה שרטוטים עד כמה שידו משגת, ועם זה הגיע אלינו. הגדלנו את התמונה לפיקסלים כדי לראות כמה שיותר, בנינו סקיצות לאישור ועם הסקיצה הרביעית כבר יצאנו לדרך".
חנוכת בית הכנסת עוררה הדים בכלי התקשורת העולמיים, בשל החשש המוסלמי שבניית החורבה, שכיפתה גבוהה מהר הבית, היא הצעד הראשון לקראת כיבוש יהודי גם בהר הבית. האירוע היה נפיץ מבחינה בינלאומית, אבל לחיאני חגג את היצירה שיצאה מתחת ידיו. "בית הכנסת החורבה הוא הכי גדול ועוצמתי, גם מבחינת הסמליות וגם מבחינת הנראות; נכנסים לשם קרוב לשני מיליון מבקרים בשנה", הוא מסביר.
חודשים ספורים לאחר חנוכת החורבה, הוא הוזמן לשיפוץ ושחזור בית כנסת עתיק באחת הערים באוקראינה. במרוצת השנים הפך בית הכנסת לאורוות סוסים, וכעת שליח חב"ד המקומי הצליח לשכנע אוליגרך להשקיע במקום. לחיאני הגיע ונדהם לראות אלמנטים זהים לבית הכנסת החורבה, גם בתכנון וגם בצורת המבנה. בסופו של דבר הוא לא זכה להשלים שם את המלאכה, וגם לא לפענח את פשר הדמיון בין בית כנסת באוקראינה לחורבת ר' יהודה החסיד.
תוכנית אדריכלית לבית המקדש
באמתחתו של לחיאני יש לא מעט סיפורים של סגירות מעגל מרגשות סביב בניית ארונות הקודש. הוא בוחר לשתף אותנו לסיום בשלושה מהם. "לפני כמה שנים הקמנו דוכן ביריד 'עולם היהדות' לגבאי בית כנסת באולמי 'קינג דיוויד' בבני ברק. העמדתי שם ארון קודש לדוגמה. באו אליי גבאים משדרות ואמרו שהם רוצים לקנות את ההיכל מהתצוגה. אמרתי להם שאין בעיה, סיכמנו על מחיר והם הבטיחו לבוא למחרת עם התורם כדי לסגור סופית את העסקה. למחרת הם אכן הגיעו עם התורם, אדם יחסית מבוגר. הוא נכנס לאולם, מגיע לדוכן שלי, מסתכל על ההיכל ומתחיל לבכות בדמעות. כל הסובבים לא הבינו מה קרה לו, מדוע הוא כל כך מתרגש מהתרומה? אחרי שנרגע, הוא סיפר לנו שבאולם הזה לפני ארבעים שנה הכיר את אשתו והתחתן איתה, ועכשיו באותו מקום הוא קונה ארון קודש כדי להנציח אותה".
סיפור נוסף התרחש בבית הכנסת על שם כפוסי בחולון. "הם קיבלו ממני תוכנית והצעה לארון קודש. אחרי כמה חודשים בא אליי התורם, בעל עסק בחולון שמתגורר בהרצליה פיתוח, שאבא שלו היה ממייסדי וממקימי בית הכנסת. סגרנו על הזמנה ויצאנו לדרך. סיכמנו שביום ראשון הם מפרקים את ההיכל הישן ויום-יומיים אחרי זה נבוא להרכיב את החדש. באותו יום הוא מתקשר אליי כולו נרגש: כשקילפו את השטיחים בתוך הנישה של ארון הקודש, מתחת לאחד השטיחים היה שלט קטן עשוי פח ועליו כתוב שאת ארון הקודש הזה תרם אבא שלו להצלחת הבן, דהיינו הוא. הוא לא ידע מכל הסיפור ועכשיו המעגל נסגר כשהוא תורם ארון לעילוי נשמת אבא שלו".
בבית הכנסת המרכזי בגן יבנה בנה לחיאני היכל שתרם אלוף משנה בצה"ל, אדם לא דתי. "בקושי ביום כיפור הוא מגיע לתפילת נעילה", מספר לחיאני. "הגבאי של בית הכנסת פגש אותו במרכז המסחרי, סיפר לו על בית הכנסת וביקש תרומה לארון הקודש. להפתעתו הוא נענה בחיוב והקציב לעניין שבעים אלף שקלים, כאשר העיצוב שעשינו היה של מאה ועשרים אלף שקלים. הוא בא אלינו למפעל וראה שכל המפעל סביב בניית ארונות קודש, מאוד התרגש ובמקום הגדיל את התרומה כך שתכסה את כל העלויות. הוא היה בא לבקר אותנו הרבה במהלך הייצור, ובכל פעם שהיה מגיע – דמעות בעיניים. ביום ההקמה הוא עבד איתנו וביקש לעשות ארבע הנצחות על ארון הקודש: אחת של המורה שלו, אחת למפקד שלו, אחת להורים שלו ואז הוא קורא לגבאי ולבן שלו ובדמעות מבקש מהם: כשאני אמות, פה תכתבו את השם שלי".
בתי כנסת זה בהחלט עיסוק מכובד, אבל החלום הגדול של לחיאני הוא לבנות את בית המקדש. "בזמנו הייתי אצל הרב מרדכי אליהו עם תוכנית אדריכלית להיכל. הרב בירך אותי והפנה אותי לגורם בהנהלת הרובע היהודי להתייעצות. הייתי גם אצל הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש, ישבנו וניסינו לקדם את הנושא, אבל הכול נעצר מחוסר תקציב. אני מקווה שבית המקדש האמיתי יגיע לפני כן, ולא יצטרך לחכות לתורמים", הוא חותם בתקווה.