אתמול הייתי בעירייה לסגור אישורים לקייטנה. בלי משים הגעתי לדבר עם המזכירה על כך שיש לי ילד מיוחד.
היא שאלה אותי איפה הוא לומד, ועניתי לה "בלימן", אשכול גנים לילדים מיוחדים ברמלה.
ראיתי שהיא ממש מתרגשת, עיניה נצצו מתחת לעדשות המשקפיים.
העזתי ושאלתי אותה- יש לך גם ילד מיוחד?
"היתה לי".
שתיקה.
"מצטערת"
אני רק רוצה להגיד לך שבזכותי הגן הזה קיים. לפני יותר מ-30 שנה היו קבוצת ילדים מיוחדים ששמו אותם בבניין מוזנח, הם היו חוזרים הביתה עם שריטות מהזיזים שבקירות.
החלטנו אני והורים נוספים שנלך לעירייה עם הילדים ולא נצא משם עד שיבטיחו לנו מבנה תקין ויאה לילדים שלנו.
וכך היה... בנו את המבנה של לימן המותאם לילדים מיוחדים, מקום רחב, מטופח.
המזכירה ממשיכה לספר לי שהיא ובעלה היו יוצאים לשוק וקונים אוכל לילדים כדי שלא יחסר להם כל צרכם.
כשהבת שלה היתה בת 18 היא קיבלה דלקת ריאות ונפטרה.
מדהים לראות כיצד הכאב נשאר גם כעבור שנים רבות.
"הייתי כמוך, תמיד שמחה, מחייכת, לא ראו עלי שיש לי כזה שק על הגב".
והשיחה המשיכה בדרכי ההתמודדות שלנו עם המצב.
"לכל מקום לקחנו אותה, האחים שלה היו גאים בה, לא נתנו לאף אחד לפגוע בה, זאת הדרך הכי טובה להתגבר על הקושי, להמשיך בחיים".
אני ממשיכה לצלם את האישורים לקייטנה, להדק, לחתום, ומהרהרת בליבי שאין כמו העשייה, להוציא אנרגיות טובות, לשמוח, לחייך, לדבר עם אנשים. אתה גם לא יודע למי מהם יש סיפור חיים לא קל, ודווקא המפגש עם הקושי שלי ועם החיוכים והשמחה יכול להניע שריר של חיוך בליבו הדאוב.
חזרתי הביתה, למקום שהכי טוב לי, למקום שבו ההתמודדות קלה יותר, לא מרחמים עלי, לא שופטים אותי, זה רק אני ואני.
איתן מיכאל יורד שמח מהעגלה, כבר מזהה את הקול שלי ומחייך.
חם מאוד מאוד בחוץ, אבל החיוך שלו מדבק, האושר שלו ניבט מהעיניים וחודר כחץ לליבי.
מלאך שלי.
אני כבר חולמת לראותך צועד על הרגליים...
אולי בזכות ההשקעה של אנשים טובים כמו המזכירה והאהבה הגדולה שלנו אליך, זה יקרה בקרוב ממש.
לפני כשנתיים התחלתי לכתוב.
לפני כשנתיים התחלתם לעקוב.
לפני כשנתיים התחלתי לקבל תגובות מרגשות שנתנו לי כוחות להמשיך להתמודד בגבורה עם הקושי שבורא העולם נתן לי.
וכעת הגיע הזמן להיפרד.
אסיים לכתוב כאן.
אני רוצה לומר תודה לכם על התגובות הרבות שקיבלתי
על החיזוקים הרבים שהענקתם לי.
על היכולת לעזור ולתמוך בהורים המתמודדים עם ילדים מיוחדים.
אני נשארת עם הנסיון, אמשיך להתחזק באמונה,
אמשיך לחייך ולצחוק,
למצוא דרכים איך לא ליפול.
נמשיך כולנו להתפלל על איתן מיכאל בן ריעות שיחזור לאיתנו במהרה.
אמשיך לדבוק בשמחה ולא בעצב
בקבלת הדין ולא בהתרסה
בלקיחת החיים בקלות ולא בכבדות.
אמשיך להתעצם מהקשיים ולא ליפול,
לגלות כוחות חדשים ולגלות נוספים.
ליהנות כשמזהים אותי קוראים וקוראות
ולהגיד תודה לה' על הזכות להיות מחזקת.
כמובן שאמשיך לכתוב,
לשתף,
לבכות יחד
ולשמוח בכל התקדמות קטנה של הנסיך,
להודות לבורא העולם על חיוך קטן,
על קול חדש שהוא מוציא,
על תגובה חדשה
אפילו קטנה קטנה,
ועל מתנות קטנות שהוא שולח לנו
ורק צריך לגלות אותן.
מי שרוצה להמשיך לעקוב אחרי, אשתף ואכתוב בדף הפייסבוק שלי.
--------------------------------------------
למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]
ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בתיכון איתן ברמלה. אם לארבעה ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.