בראיון ליומן ערוץ 7 מתייחס פרופ' עמיקם נחמני, מומחה לטורקיה איש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן להסכם שייחתם מחר בין ישראל לטורקיה ולשורשיו של הסכסוך בין המדינות.
בראשית דבריו מוצא פרופ' נחמני את הסכסוך כחוליה בשרשרת סכסוכים של ההנהגה הטורקית עם שכניה של המדינה. "לפני מספר שנים הגיע צמד אנשים, ארדואן ודאוטולו שהיה אז שר החוץ, והחליטו שהם משנים את דגם ההתנהלות בין טורקיה לשכנות, כלומר אפס משברים וכו'. מאז צמד האנשים הללו אחראי למשברים אחד אחרי השני – מצרים, ישראל, סוריה, רוסיה ועוד. בתקופה האחרונה, כשדאוטולו כבר לא ראש ממשלה, זה גרם לתזוזה בעמדה התורכית".
ממשיך פרופ' נחמני ומסביר כי העמדה התורכית הנוכחית, מאז מינויו של ראש ממשלה חדש, היא ש"מנסים שם לשפר את יחסיהם עם השכנים שלהם. אחת ממערכות היחסים שצריך לשפר היא עם ישראל. אני לא בטוח שהשאלה מי מנצח כאן נמצאת על הפרק. לשתי המדינות אינטרסים הדדיים, לשתיהן רצון לשפר דברים שהתקלקלו. המאווי-מרמרה ביוני 2010 הייתה רק חמש או עשר שנות קלקול ביחסי טורקיה".
מוסיף פרופ' נחמני ומציין כי "משהו קרה בין השנים 2004 ל-2005 ביחסי המדינות. הלובים היהודיים בארה"ב הבהירו שלא יפעלו עוד למען הטורקים בנושא הג'נוסייד הארמני ומבחינת טורקיה זו פרשת דרכים, כי אם צריך את ישראל כדי שתפעל למעננו בארה"ב, כשזה לא קרה והלובי'ס היהודיים לא פועלים זו פרשת דרכים ולאט לאט התדרדרו היחסים כשהמרמרה היא שיא השיאים".
באשר לדבריו של שר החינוך לשעבר, גדעון סער, ולפיהם הפערים בין שני הממשלים נותרו וייוותרו גם אחרי ההסכם מהותיים ומשמעותיים כל כך, שלא ההסכם הוא שישנה זאת, אומר על כך פרופ' נחמני כי להערכתו הדברים הללו ברורים לא רק לסער אלא גם לצוותי המו"מ הישראליים שפעלו מול הטורקים לגיבוש ההסכם.
"אותם אנשים נשארים בטורקיה. מבחינת ישראל ארדואן הוא לא האדם הקל ביותר לשאת ולתת אתו. דוגמא אחת לכך - ארדואן 'מונה' בתקופת אולמרט על ידי אולמרט כמתווך מול סוריה, הייתה לארדואן תכונה שבה הוא מאוד כעס כשלא קיבלו את ההצעות שלו. הוא יצר משברים ביחסי ישראל טורקיה כשההצעות שלו לא התקבלו.
"זו הייתה טעות לתת את משימת התיווך הזה לארדואן. כעת, אותו אדם נמצא כאן וממשיך להנהיג את טורקיה, הוא השיג עבורה הישגים מדהימים, ואני לא בטוח שכשיהיו חיכוכים בין ישראל לחמאס וייפגע מוסד שהטורקים הקימו זה לא יפגע ביחסים בין ישראל לטורקיה".
על יחסי טורקיה והחמאס והחסות המדינית שמעניקה טורקיה לחמאס נשאל פרופ' נחמני אם הממשל באנקרה אינו מזהה את הקשר בין חמאס לטרור והוא משיב כי כידוע מי שנחשב בעיני האחד טרוריסט נחשב בעיני האחר גיבור, וכלל זה תקף גם במקרה זה.
"הטורקים לא מסתירים את העובדה שעבורם חמאס, כלומר האחים המוסלמים הם כמעט היינו הך. היו התבטאויות שבהן ארדואן כמעט אמר שהוא שייך לאחים המוסלמים. זו הסיבה שיחסי טורקיה מצרים הגיעו לשפל כשאסיסי עלה לשלטון".
מוסיף נחמני ומזכיר כי "מבחינת הטורקים עוד מתקופת שלטונם לכאורה של הגנרלים בטורקיה לא ניתן היה לראות שהם רואים איתנו עין בעין את הנושא הפלשתיני. ארדואן לא הסתיר את היותו מנהיג מוסלמי לטורקיה וככזה חשב להיות מנהיג העולם הערבי, מה שהיה טעות גדולה מבחינתו כי שום ערבי לא יסכים שטורקי ישלוט בו".
"המהלך הנוכחי מבחינת הטורקים הוא הישג. הם אומרים 'השגנו דריסת רגל בעזה'. לא בטוח שזה יהיה רק האינטרס של חמאס. יש להם גם אינטרסים משלהם. כשהם יפרסו את כנפיהם מעל חמאס יכול להיות סכסוך בין טורקיה לאיראן בנושא זה, יכול להיווצר אולי סכסוך בתוך החמאס כי לא כולם מסכימים שם לשים את כל הביצים בסל אחד".
על האופן שבו ייראה תום הסכסוך בין המדינות, אומר נחמני כי מעבר לרובד הרשמי של שובם של השגרירים לפעילות, יחלו, סביר להניח, שיחות ברמה אסטרטגית. "לפני השבר, בשנות התשעים וראשית שנות האלפיים היו פגישות במועדים קבועים בין הדרגים הכי גבוהים בזירה המדינית והצבאית. בהיבט הכלכלי היחסים הגיעו לשיאים שקשה לשער אותם.
"גם כאשר קרה הנתק בין ישראל לטורקיה הממד הכלכלי לא דעך לחלוטין. הציבור לא יודע אבל בעקבות המהומות במזרח התיכון כל הייצוא והיבוא הטורקי למדינות המפרץ עבר דרך נמלי חיפה ואשדוד. אנשים לא יודעים אבל שיירות של משאיות טורקיות מגיעות עם סחורות מנמלי טורקיה, פורקות עצמן בנמלי אשדוד וחיפה ובליווי משטרת ישראל נוסעות ועוברות את נהר הירדן ומשם מפזרות את כל הייצוא הטורקי ומביאות משם יבוא לטורקיה".
להערכתו של נחמני תיירות ויחסים כלכליים יתפתחו יותר וברבדי הצבא והמדיניות תהיה יותר החלפת מידע בשל האינטרסים המשותפים לשתי המדינות בעיקר לנוכח המתרחש בסוריה וראיית האיסלאם הקיצוני כאויב משותף לישראל וטורקיה גם יחד. "יש כאן שתי מדינות, ונוסיף להן את ירדן, שמהומות האביב הערבי לא ממש הגיעו אליהן. יש אינטרסים משותפים".
על כל אלה מסכם פרופ' נחמני את עמדתו בקביעה לפיה תמיד עדיף הסכם ממציאות של היעדר הסכם.