בית הדין הרבני, בנשיאות הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, קבע כי לא ניתן יהיה להוציא אלמנה מבית בו התגוררה עם בעלה המנוח, גם אם אין לה זכויות על הבית.
פסיקתו של הרב יוסף הגיעה בתום דיון סביב אירוע בו אלמנה, שלה מחצית מהזכויות בדירה שבה התגוררה עם בעלה עד לפטירתו, ירשה גם רבע נוסף מהדירה עם מותו. נכדיה של האלמנה תבעו לממש את זכאותם לירושת הסב, ולמכור את בית המגורים, ולמעשה להוציא את סבתם הקשישה מהבית בו גרה עם סבם מזה למעלה מ-50 שנה.
האלמנה התנגדה לדרישת הנכדים, והגישה, באמצעות עו"ד אבי גפן, תביעה לביה"ד הרבני האזורי, בו דרשה שיוכרו לה זכויות המדור בדירה ויינתנו לה מזונות מן העיזבון.
אולם נכדיה, שלהם גם זכויות בנכס על פי ירושת הסב, טענו כי סבתם פועלת שלא בתום לב, מכיוון שמימשה את זכותה על פי החוק ולפי צו הירושה שניתן בבית המשפט, וזכתה כבר במחצית מהעזבון של הסב, ועל כן ברשותה 75% מהדירה (חצי השייך לה, ועוד מחצית מחצי הבית שהיה שייך לבעלה המנוח).
לכן, טענו הנכדים, שאמם הקשישה לא יכולה גם לממש את זכותה על פי חוק בבית המשפט, וגם לתבוע זכויות על פי ההלכה בנכס. ואכן, בית הדין האזורי שדן במקרה פסק לטובת הנכדים, וקבע כי האלמנה קיבלה רבע נוסף בנכס מעבר לחצי המגיע לה כדין, דבר שאינה זכאית לו לפי ההלכה, ולכן לא תוכל לקבל מדור או את מלוא כתובתה על פי המשפט העברי.
עו"ד גפן הגיש בשמה של האלמנה ערעור על ההחלטה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. לטענתו, לפי דין תורה זכאית האלמנה למזונות ולמדור מהעזבון, כל עוד לא תבעה את כתובתה.
על פי הסברו של עו"ד גפן זכות המדור היא באותו בית שבו התגוררה עם בעלה, והעובדה שמימשה את זכאותה, על פי חוק, וקיבלה חלק בעזבונו של הבעל, אינה גורעת מזכויותיה לפי ההלכה.
בית הדין הרבני הגדול, שבראשו עמד הרב הראשי הספרדי, הרב יצחק יוסף, קיבל את טענת עו"ד גפן, ופסק שהאלמנה תוכל לגור בבית עד סוף ימיה, אך תאבד רבע ממנו לטובת נכדיה (חלק זה לא ייכלל בירושה אותה תוריש, ויתחלק שווה בשווה בין הנכדים).
בנוסף לזאת פסק הרב הראשי כי מעתה ואילך תעמוד לאלמנות הזכות להישאר בדירה אותה חלקו עם בעליהן המנוחים, עד סוף ימיהן, גם אם זו כלל לא בבעלותן.