עניין אישי והפעם עם אבי סגל

בן 46. תושב גבעת שמואל. נשוי לעינת ואב לשלושה. עיתונאי ובעל טור בעיתון 'בשבע' מגיליון מספר 1 ועד היום

עפרה לקס , כ"ג בסיון תשע"ו

עניין אישי והפעם עם אבי סגל-ערוץ 7
אבי סגל
צילום: עופר עמרם

התחלה: כסלו תש"ל תל אביב. הסב, אפרים סגל, היה מקורב לרבי מגור ומבוני העיר תל אביב. האב, מנחם, היה עורך דין והיום "יושב ולומד עם הבחורים בישיבת מעלה אליהו". האם רות הייתה מזכירה רפואית ונפטרה לפני כ‑19 שנה ממחלה. הוא בן הזקונים, שתי אחיות גדולות ממנו, ואח שנהרג בתאונת דרכים.

אודי: "היה בדרך הביתה מחברותא בירושלים. הכביש היה בשיפוצים והטעייה בכביש גרמה לו להיכנס למסלול הנגדי". משאית כבדה התנגשה בו חזיתית. צירוף נסיבות הוביל לכך שבמקום להודיע לאלמנתו, המשטרה הודיעה לאביו. "הוא חיכה עד הבוקר כדי לספר לנו".

בדמייך חיי: באותו ערב בדיוק הביאו אבי ורעייתו עינת את בנם בכורם הביתה מבית היולדות. "הברית התקיימה במהלך השבעה, והבן נקרא אהוד חיים אליעזר". ההתמודדות היא לא קלה "במיוחד למשפחה הקרובה, יש לו ארבעה ילדים".

לימודים: היסודי היה ב'אוהל יעקב' החרדי. כשהיה בתחילת כיתה ד' "נחתה על המשפחה מתקפת אידיאולוגיה" והיה מעבר לקדומים. "זה היה יישוב קטן, בבית הספר היו כיתות דו-גילאיות". כיתה ד' למדה עם ה', ורק שיעורי חשבון היו בנפרד - אבל לא בשבילו. השליטה במספרים הביאה אותו ללמוד את כל השעות עם הכיתה שמעליו. "שנתיים לא רצו להקפיץ אותי כיתה. באמצע כיתה ז' זה קרה". את הבר מצווה חגג בכיתה ט'.

סיבוב פרסה: אמו לא כל כך הסתדרה ביישוב הקטן והמשפחה חזרה לתל אביב - מהלך ששימח אותו מאוד. שנה במכינה של ישיבת 'היישוב החדש' ועוד שנתיים בישיבה עצמה היו הקדמה לכיף האמיתי. "בשביעית-שמינית נטשתי בשמחה לטובת ישיבת בר-אילן".

תנועת נוער: שנה בעזרא, ומאז קדומים ההעדפה השתנתה לבני עקיבא, "חניך ברמה בינונית שבא לפגוש את החבר'ה".

שש עשרה מלאו לנער: כיתה י"ב נגמרה, אבל הוא היה עדיין צעיר. "שוכנעתי ללכת למכון לב, כדי להתחיל ללמוד ולהמשיך במסגרת של עתודה". אחרי שנה החליט שזה לא בשבילו, "חיפשתי משהו יותר אמנותי. בינתיים הלכתי בעקבות אחי לישיבת הר עציון".

הר עציון: "תחושה הרבה יותר חופשית ממה שהייתה במוסדות הלימוד הקודמים". הוא עשה שם חמש שנים ועוד חצי. "על אף שאני לא עומד בקשר עם רבנים ולא מתאבק בעפר רגליהם, מאוד התרשמתי משני ראשי הישיבה, הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל. יש מה ללמוד מהם".

ששש: היה ניסיון להעלות פרופיל אך הוא לא צלח, כך שהשירות היה בחיל המודיעין בתל אביב, קל"ב. הוא יכול לספר מה עשה שם, אבל אז יצטרך להרוג את כולנו.

ו... אקשן: ההורים והרבנים הרימו גבה, אבל הוא החליט ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. "מאוד אהבתי קולנוע. היו ימים של ארבעה סרטים ביום, כשאני עובר מאולם לאולם. אהבתי מגוון של ז'אנרים".

עוף מוזר: הוא למד במגמת תסריטאות, לא היה מאוד דומה לקהל הסטודנטים המצויים, אבל הסתדר מצוין. "לא יצאתי קולנוען, אבל הלימודים היו כיפיים".

נקודה טובה: קריירת הכתיבה התחילה במדור הסאטירי 'הלח"י השנייה' אצל אורי אורבך, עוד בתקופת הישיבה. "היה לנו מינוי על 'נקודה' ופשוט שלחתי לו בדיחות. הוא החזיר לי תשובה שהחומרים מוצלחים, ושצריך לשפר פה ושם, אבל בשביל הפעם הראשונה זה טוב. הוא עודד ותמך".

ראשון בבידור: "שמעתי שנפתח עיתון חדש. הלכתי למערכת וסיפרתי שאני בוגר לימודי טלוויזיה וקולנוע ויכול לתת יופי של סקירה מורחבת". באותה עת לא היו במקור ראשון מדורי תרבות גדולים, אז הוא נכנס כמבקר טלוויזיה בטור שהתחלף עם אחרים, "כך התחלתי".

צחוקים איתך: במקביל הייתה תוכנית סאטירה ברדיו 'קול חי' ואורבך לקח אותו לפאנל, שבו השתפו גם עדי גרסיאל וקובי אריאלי. "יום אחד אני מקבל טלפון ממישהו בשם עמנואל שילה מ'מקור ראשון'. הוא אמר: 'שמעתי אותך ב'קול חי' ואני מציע לך לכתוב סאטירה'". חוץ מהטור הזה היו גם קומיקס עם המאייר אהרן שבו וטורי ספורט.

שוטף פלוס 120 שנה: עם סגירת העיתון ופתיחתו מחדש, הוא קיבל עמוד ביקורת טלוויזיה משלו. "עוד חייבים לי כסף מהתקופה ההיא".

סגן עורכת: השתלב בעיתון 'אותיות' ככותב וכסגן של שלוש עורכות שהתחלפו: חיותה דויטש, רמה אהרוני ולירון נגלר כהן. "כתבתי סיפורים ובתקופה מסוימת, קשה לעיתון, כתבתי חלק גדול ממנו: חידות, בדיחות וסיפורים. זה מה שידעתי לעשות, לספק חומרים".

דוס בדיוני: מאחד הסיפורים בהמשכים נולד הספר 'רוח אנושית בכוכב', "כנראה סיפור המדע הבדיוני הראשון על ילד דתי".

בקרוב אצלך: בזמנו הבטיח לכל המודאגים שלא יתחתן אחרי גיל 30, וקיים. "התחתנתי שלושה חודשים לפני". חברה משותפת הכירה לו את עינת, "אבל לא יצא מזה כלום". כעבור שלוש שנים הם נפגשו שוב, הפעם בחתונה של אותה מכרה. "עינת הייתה אחרי תאונה ובלטה עם ההליכון שלה בשטח, כך שלא יכולתי שלא לבקש מספר טלפון". עינת היא תרפיסטית במוזיקה ותנועה.

הפירות: אהוד שחגג בר מצווה לפני שבועיים לומד בנחלים, דפנה בת הכמעט 11 ורותם בן 6 לומדים בבית הספר מורשת זבולון בגבעת שמואל.

תל אביבי: "להיות תל אביבי זה לראות עולם. אתה רואה מגוון של אנשים ותרבויות ואתה רוצה לטעום מזה". יש שמחה גדולה על העובדה שגדל בעיר הלבנה, "והייתי שמח להמשיך ולגור בה. גבעת שמואל היא פשרה מבחינתי, שקשורה בגידול משפחה. עם כל הכבוד לירוק בעיניים, אני רוצה לגור איפה שהדברים קורים".

בשבע: לפני כמעט 14 שנה הוצע לו טור משלו בעיתון שעומד להיוולד. "היה לי אז רק טור סאטירה ב'מקור ראשון', אבל לא רציתי לעזוב". ההחלטה הייתה שהוא יכתוב בעיתון החדש בשם בדוי, דניאל רותם. התרגיל החזיק מעמד שנה וחצי, "אז התחלפו העורכים ב'מקור ראשון' והחלטתי לחשוף את עצמי".

חשיפה יקרה: "הם אמרו: תוכל לערוך אצלנו, אבל לכתוב - לא. אז עזבתי".

דור המייסדים: הוא כותב ב'בשבע' מהגיליון הראשון, "הטורים הראשונים היו בוסריים לעומת אלה של היום".

טור שבועי: להחזיק טור זה לא כל כך פשוט, "האקטואליה מספקת חומרים. אני מאוד אוהב לכתוב על דברים שקורים עכשיו, כמעט תמיד אפשר להוציא תובנה מההתרחשויות". העמוד שבעיתון תופס, בעצם, את כל השבוע: "אני חושב מה מתאים ומה לא, מעלה רעיונות וכותב אותם על פתקים, ומהרעיונות לכתיבה זה כבר יום אחד של עבודה. עם הזמן יש גם טכניקות של כתיבה".

700 גיליונות: "זה שעיתון מחזיק את עצמו ומצליח, זה לא מובן מאליו. הוא נותן מקום לדעות ולציבורים שלא מקבלים ביטוי בשום מקום אחר, וזה יפה וחשוב בעיניי".

עמוֹד נוח: "יש כאלה ששואלים: מה אחד כמוך, יענו ליברל ופתוח, עושה ב'בשבע'. אז אל"ף אני לא כזה פתוח; ובי"ת, אני מרגיש כאן יותר בנוח מאשר בעיתונים אחרים".

בית אריאלה: הספרייה הגדולה היא המשרד שלו, משם הוא עובד. "אני אוהב את האווירה והספרים. יש שם נוחות שנעימה לי. אפשר לומר שגדלתי בספרייה הזאת".

פייסבוק: יש לו כמעט 5,000 חברים וכמה מאות עוקבים, והוא מבלה שם שעות לא מעטות. "כמה שמשמיצים את פייסבוק, הכרתי שם כמה אנשים שאפילו היו בבר מצווה של הבן". המדיה הזאת מתאימה לו. "אני איש של בדיחות קצרות".

תוכניות: "אני מאוד רוצה לכתוב ספר ומכוונן את עצמי לעניין הזה". ויש גם פזילה לכיוון של התפתחות בשדה האינטרנט.

אם זה לא היה מסלול: עם כל הכישרון במתמטיקה, בכל סיפור חיים חילופי הוא היה מגיע לעסוק בתחום יצירתי כלשהו. "תרבות או אמנות".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: בימים של בית ספר הוא בשש ורבע על הרגליים, מסייע לארגן את הילדים לבית הספר ו"אחראי סנדוויצ'ים". אחר כך הוא נפנה לסדר יום לא ממש קבוע: לפעמים בית ולפעמים בית אריאלה (ע"ע).

מוזיקה: מגוון עם נטייה מובהקת ל"פסי קול של סרטים. אהבה של יותר מ‑30 שנה". הוא יורה כמו מכונה שמות של יוצרים למתקדמים בלבד ומוסיף לקינוח "גם מחזות זמר, רוק לועזי ואפילו קלאסי".

שבת: "סטנדרטית". קורא הרבה בתורה, אחד הלוויים הבודדים בבית הכנסת וגם מהמיעוט ש"מגיע להתפלל ולא למועדון חברתי". לפעמים מזמינים ולפעמים מוזמנים ויש זמן בית וילדים, אבל זה לא נדיר. "אני מבלה איתם הרבה ולא זקוק דווקא לשבת כדי לפגוש אותם".

אוכל: "אני טיפוס גלוטני משהו", כל דבר עם בצק הולך טוב ובכלל זה בורקסים וקרואסונים. ומה לשתות? קפה.

עתים לתורה: "תחום שדורש שיפור".

פנאי: סרטים, מחשב, קפיצה לחו"ל פעם בשנה, "טיול לימודי כדי ללמוד על העולם מקרוב". וכמובן וואטסאפ.

אחזקת הבית: בספונג'ה אין לו תו מומחה, אבל בכלים, קניות, כביסה וגיהוץ הוא בהחלט שותף. "אין לי אחריות בלעדית".

מפחיד: "מפגשים עם סמכויות". לסל הזה נכנסים בוסים, רבנים ומורים. חוץ מזה מפחיד אותו למות "ואני לא יודע מה יותר מרתיע ממה". יש גם חשש כבד מביורוקרטיה, "שיחות שצריך לעשות עם מוסדות, דברים שצריך לטפל בהם".

דמות מופת: הרב אהרן ליכטנשטיין, למרות שהוא לא תלמיד מובהק. "הוא היה גם תלמיד חכם גדול וגם בן אדם, מסתכל על מה נכון ומה צריך, והכול בנועם וברגישות".

משאלה: הצלחה בגידול המשפחה, "שתהיה שמחה ומאוחדת".

כשתהיה גדול: הוא בהחלט רואה את עתידו כ"אמן רב תחומי מצליח וסבא מצטיין".

ofralax@gmail.com