נראה לי שלקחתי הכול, ועכשיו רק נשאר לי לצאת ולמצוא איזו הרפתקה.
אני יודע שיש מי שיצחק כשישמע שארזתי כאילו אני יוצא אל השממה, והטיול שלי הוא בסך הכול פה בשכונה, אבל החלטתי שהחוויה תלויה בי ולא בסביבה או באזור.
הכול התחיל כשניסיתי להזמין חבר לשחק אצלי. חשבתי שעכשיו בחופש לכולם יהיה יותר זמן פנוי. כנראה טעיתי. חצי מהחברים שלי רשומים לקייטנות, אחרים נסעו עם המשפחה לטיולים, ואיכשהו כל מי שהתקשרתי אליו לא יכול היה להגיע. כולם מבלים, ורק אני נשארתי בבית. ההורים שלי עובדים, ולכן בינתיים אנחנו לא נופשים יחד. כששאלו אותי אם אני רוצה קייטנה, סירבתי. סוף סוף אני חופשי לתכנן את היום לעצמי. אבל הנה כל התכנונים שלי השתבשו. אין לי אף חבר שיוכל לשחק איתי בבית כמו שקיוויתי.
אז ארזתי לי תיק, ואני יוצא למסע.
מאחורי הבית יש חורשה גדולה. תמיד אני חוצה אותה במהירות בדרך לבית הספר. היום יש לי זמן לחקור אותה כמו שצריך. לכן דבר ראשון צעדתי לשם. כשהלכתי, התפצחו תחת רגליי ענפים, ואבנים קטנות גרמו לכל צעד להיות יותר רחב. ריחות העצים, השקט בחורשה וקולות הצעדים שלי נתנו הרגשה שמדובר בטיול אמיתי. עברתי ליד המקום שבו הכיתה של עופר עושה כל שנה את מדורת ל"ג בעומר. מתברר שהם לא סיימו לשרוף את כל העצים מהערימה, ונשאר שם גזע עץ צר וארוך.
הרמתי אותו בקושי והנחתי את ראשו על התפצלות הענפים הרחבה של העץ הכי גבוה בחורשה. זה ממש נראה כמו התחלה של מבנה. פרשתי את הסדין על הגזע, קושר חבל לפינות שלו ומותח את שולי הסדין בעזרת החבל לצדדים. זו הייתה עבודה מתישה להקים את האוהל. האדמה הייתה קשה, וכמה מהענפים שהפכתי ליתדות נשברו, אבל כשהאוהל שלי עמד מתוח ויפה, הייתי מאוד גאה בעצמי.
בתוך האוהל שלי סידרתי לי את ארוחת הבוקר. סנדוויצ'ים ומיץ. כשישבתי ככה בשקט לאכול, ראיתי ציפור שמתקרבת בקפיצות קטנות את האוהל. זרקתי לה פירורים. בהתחלה היא פחדה, אבל לאט לאט היא התקרבה וניקרה אותם. אף פעם לא ראיתי ציפור קרובה כל כך. נראה לי שזה דרור. הופתעתי שתמיד, מרחוק, זו נראית סתם ציפור אפורה, והנה מקרוב הבחנתי בכמה הרבה גוונים יש לה, ואיך פלומת הנוצות על החזה שלה רכה ומתנופפת קלות עם הרוח.
התחשק לי לצייר אותה. חבל שלא הבאתי דף ועט. בשקט חמקתי לי אל שאריות המדורה ולקחתי לי פחם משם. ארגז קרטון זרוק הפך לנייר הציור שלי, ובזהירות חזרתי אל האוהל. הציפור נרתעה שוב בגלל התזוזות שלי, אבל חזרה לנקר ויכולתי לנסות לצייר אותה. זה קשה, כי היא זזה כל הזמן. כשנמאס לי לצייר, חיפשתי ענף מפוצל וחזק. ראיתי פעם איך בונים רוגטקה, שזה מין כלי נשק שיורים איתו אבנים בעזרת גומי מתוח.
כשהערב ירד, פירקתי את האוהל. התיק העמוס שלי התרוקן מהמזון והשתייה, אבל התמלא בחתיכות קרטון ועליהן ציורי פחם של חיות (ראיתי גם חתול) וצמחים, ברוגטקה מעולה שאיתה צלפתי על שורת אבנים שהעמדתי על ראש האוהל שלי, ובגיטרה מאולתרת שהצלחתי לנגן עליה את "יונתן הקטן". חזרתי מותש ומרוצה. היה לי יום של טיול אמיתי. רועי סיפר לי שמחר הוא יהיה בבית, ואני מחכה בקוצר רוח להראות לו את הפלאות שיש לנו ליד הבית, ואולי בעזרתו לגלות עוד.