שעת לילה מאוחרת. אני רכונה על המקלדת, לוחשת לה רחש מקירות לבי. השמיים פורשים שמיכה מנצנצת מעל, וכוכבים מחייכים באור יקרות. גיליון 700... אין לך הארה מיוחדת להשחיל? השעון מביט בי בלעג.
ואז זה מגיע. שבת קודש. ריח הצ'ולנט הענוג ממלא את האוויר. צליל מזלגות שפוגשים צלחת. כוסות זכוכית בוהקות. ופתאום פונה אליי האיש ושואל: "אשתי היקרה, הגלגלים בראש מסתובבים?", והוא צודק. הוא ראה פתאום את הברק בעיניים, את המבט המרוחק, והבין שמשהו עכשיו מתבשל לי בראש. פשוט הבליחה תובנה למאמר ב'אתנחתא' הקרוב, לקראת היציאה של הגיליון ה‑700 לאור. אבל מי יודע אם העושר הזה יישמר בראש עד מוצ"ש? אולי נביא גוי של שבת שיתעד בעט נמחק, או בהקשת מקלדת, את התובנה החמקמקה? אני שואלת את האיש אולי זה נחשב "דבר האבד" ממש (במלעיל), אך הוא מניד את ראשו בשלילה. קשה להיות יהודי.
כך, מזה כמה שנים, המקלדת הפכה לאחותי התאומה. אנחנו פוסעות יחדיו בנבכי הדעת והדמיון, והופכות הגיג חיוור לאותיות פורחות שחור על לבן, ובמעוף הציפור פותחות שערי שפע ובינה יתרה. אסירות תודה אנחנו מברכות את מיסטר 700 ביום חגו. שימשיך להפיץ מעיינותינו חוצה. אמן.
שומרים על הפוריות
שעת לילה מאוחרת. היא רכונה על המקלדת, מנקרת מדי פעם. פיה נבקע בפיהוק רחב. הלילה עוד ארוך. הר של כביסה התנחל על ספת הקורדרוי המרופטת בסלון. עוד קומה של כלים נערמת בכיור הנירוסטה השרוט לעייפה. רוית עוד צריכה לסיים את דו"חות סוף שנת המס. היא מעלעלת ביומן העמוס שלה - אסיפת הורים לאורי, רופא שיניים לחדווה, פיזיותרפיה לשמוליק, אינסטלטור לסתימה העיקשת בשירותים הקטנים בסלון. אנחה מיבבת. שוב דיון מחר בבית הדין. האמת היא שרוית כבר הרימה ידיים. אבל מה עם הביציות החמקמקות שלה? מדי חודש הן דוהרות קדימה, מתעלמות מתמרורי העצור האימתניים. חדוה כבר בת חמש, והגט המיוחל עוד רחוק. והנה, יום הולדת 36 מידפק על חלונו המוגף של חזון הפוריות המתרחקת.
בסוף השבוע היא תלווה את מיכל, אחותה הצעירה (בת 33 בסך הכול), ליחידת ההפריה בשערי צדק. סוף סוף אזרה מיכל אומץ לפנות למסלול של הקפאת ביציות - לשים בצד סל של ביציות קפואות, סבלניות, שיחכו לה עד שהאהבה תחפץ. הדחייה הזאת תסייע לה להדחיק את חרדות המחר לפינה אפלה. מיכל לא תצטרך לוותר על החלום.
ומה עם רוית? אולי גם היא תרצה לגייס ביציות קפואות סבלניות, שמקבלות על עצמן המתנה שקטה, עד שדני יגיש לה סוף סוף את הגט המיוחל?
בימים אלו קורמת עור וגידים הצעת חוק ביוזמתו של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', שתיתן מענה למסורבות הגט ולעגונות לפחות בתחום השעון הביולוגי החמקמק. מדובר במתן אפשרות חוקית להקפאת ביציות אצל נשים אלו עוד בזמן עגינותן, ושחרור הביציות לאחר הגירושין לצורך שימוש עתידי בהן עם בן הזוג החדש.
אבל לא רק רוית. לפני שבועיים התקיים בשערי צדק כנס לרווקות בנושא הקפאת ביציות, והאולם היה גדוש בבנות מדהימות, שרוצות להביט צעד אחד קדימה. הכנס נגמר בהופעה של תיאטרון פלייבק של קבוצת 'בבואה', ששחרר לחלל האולם את הקושי הרגשי הכרוך בהירתמות לתהליך.
אכן, הבטן הרכה של כל אישה, מעבר לכל המסכות, היא בשורת הפריון. הוא צורך קיומי. כשאני מספרת סיפורי היריון ולידה, הקשב הנשי מלא. החוויה ההריונית מקיפה את כל חוויות החיים, והיא נוטלת מקום ראשון במחוזות החזון והדמיון של המין היפה. מרכזיות הנושא חוצה את גבולות הגיל והמגזר. גם בגיל תשעים נשים תמיד שמחות לשתף, כשעיניהן בורקות, בחוויות הלידה לפרטי פרטיה, עד שנדמה כי זהו אירוע טרי, מתמול-שלשום. ממש כמו חוויות הצבא אצל בני המין השני...
דיוק מסוכן
אך למה זה מתמהמה? מי שיפענח את סוד ההמתנה הארוכה לזיווג, הכבילה בכבלי משי שזורים היטב שאינה מאפשרת לבנות בית בישראל, יזכה בפרס נובל. אך אולי רמז לדבר יש.
אנחנו חיים בדור ששואף לדיוק מרבי בכל התחומים. למשל, בתחום הרפואה קיים פיצול לשברי תת-התמחויות. לא תמצאו סתם מומחה לרפואת עיניים כי אם מומחה לרשתית, מומחה לקרנית, לקטרקט, לעפעפיים, או מומחה לשק הדמעות. בתחום אף אוזן וגרון יש רופא לאף, רופא לאוזן התיכונה, אחד לחיצונה ורופא נפרד לגרון. לא נמצא אורתופד, כי אם מומחה למפרק הברך, לגב ולכתף. כל אחד מומחה לאחד מרמ"ח או שס"ה. וכך, זווית הראייה הולכת ומצטמצמת מיום ליום בהתאם לדיוק המקובל יותר ויותר במקומותינו. הפרספקטיבה הרחבה מאבדת נוכחות. ואם כן - אולי הרצון לדייק עד דק הוא זה שגם משחק תפקיד ראשי בחיפוש הממושך אחר החצי השני.
והנה, מתברר כי אחד מהסייענים בתהליך מציאת החצי השני הוא חוש הריח. מחקרים העידו כי ישנם כעשרת אלפים סוגי ריחות, ובחירת בן הזוג מושפעת מחוש הריח המחודד של שני הצדדים, בלא מודע. התובנה היא שבני זוג עם ריחות גוף מנוגדים נמשכים זה לזה, כמו לניגודים גנטיים רבים אחרים.
הרמח"ל מאיר את דרכנו, דרך פתלתלה ובה מבוך ועוד אחד. וכך הוא כותב במסילת ישרים, בחיבורו על גן המבוכה: "הוא הגן הנטוע לצחוק הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים... כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת... ואמנם ההולך בין השבילים לא יוכל לדעת אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, אם לא שידע הדרך בטביעות עין, שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית שהוא האכסדרה. והעומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמיתיים והכוזבים, והוא יכול להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו"!
הקיץ הזה עוד נראה לבן.
לתגובות: drchana2@gmail.com