רות גוטליב, 18, תושבת יד בנימין, תלמידת אולפנת 'כפר פינס'
אם תיכנסו לבית משפחת גוטליב ביד בנימין במוצאי שבתות, בעיקר בחורף, תמצאו את בני המשפחה מכונסים בסלון ועמלים יחד על פתרון מדור התשבצים והסודוקו של העיתון 'בשבע'.
"אנחנו יושבים כל המשפחה יחד, מי שפנוי ויש לו כוח. אבא השופט וכולם עונים תשובות ומנסים להשלים את התשבץ כולו", מספרת רות ומחייכת.
בשבתות בצהריים היא נהנית להתרווח על הכורסה ולקרוא בנחת את 'בשבע'. גם במהלך ארבע שנות לימודיה באולפנת כפר פינס, השתדלה רות מדי יום חמישי לגשת אל ביתן השומר בכניסה לאולפנה ולקחת מערימת העיתונים את גיליון 'בשבע' החדש.
"אני נהנית לקרוא ולהתעדכן מה קורה בארץ ומה חדש במגזר", היא מסבירה. "אחד הדברים הראשונים שאני אוהבת לקרוא ב'בשבע' זה את המדור שמביא את החדשות במגזר - 'שטח מגזרי'. איתו אני פותחת את הכול. ככה אני מתחילה קודם כול עם הדברים הטובים שיש במגזר שלנו. מתוך זה, אני ממשיכה לקרוא את שאר חלקי העיתון עם החדשות הטובות והפחות טובות".
בעקבות דבריה של רות מתחיל דיון ערני בביתה לגבי המדור או הטור המועדף ב'בשבע'. אמא בת חן גוטליב נהנית לקרוא דווקא את מדור הנשים 'תוכנית אם' של אסתי רמתי, כי "כאמא וכאישה, זה מדבר אליי. אני מזדהה עם הסיפורים הקטנים של החיים. עם ההתמודדויות והטיפים הקטנים." אלעזר, תלמיד כיתה ז', אוהב בעיקר את 'סיפור לשבת' והאחים הקטנים מבהירים שהם בוחרים פה אחד במדור לילדים.
בשיחה עמה מסבירה רות כי החיבור ל'בשבע' נובע בעיקר מהיותו עיתון העוסק בדברים של מהות ותוכן, כהגדרתה. "לאורך השנים לקחתי כל מיני דברים מהעיתון. את המדורים של ידידיה מאיר בנושא פלאפונים בקרב בני הנוער תלינו בכניסה לחדר האוכל באולפנה. זה הפך לנושא שיחה בין הבנות ועורר דיון סוער סביב ההתמכרות של הדור הצעיר לאינטרנט. התחלנו לשאול את עצמנו מה זה אומר לגבינו ואיפה אנחנו יכולות להשתפר בזה".
משפחת גוטליב היא ממגורשי גוש קטיף. "גרנו בנוה דקלים. הייתי ילדה בזמן הגירוש והזיכרונות שלי מהגוש הם מאוד ילדותיים ורחוקים", היא מציינת. "כשהייתי שישיסטית עשו ב'בשבע' לקראת יום השנה השישי לגירוש פרויקט מיוחד על אנשים שממשיכים לענוד את הצמיד הכתום. הצמיד היה אחד מסמלי המאבק בגירוש, וקראתי איך למרות השנים שעברו האנשים האלה מתעקשים להמשיך לשאת על היד שלהם, בתזכורת יומיומית, את הצמיד הכתום ומבטיחים לא לשכוח את הגירוש עד שנחזור לשם. אותי זה ממש ריגש. אמנם בגירוש הייתי רק ילדה בת שבע, אבל תמיד ליוותה אותי תחושה קשה על כך שלא יכולתי לעשות כלום כדי למנוע אותו.
"אחרי שקראתי את הכתבה הזאת אמרתי לעצמי שאם הם יכולים אז אולי גם אני אחפש דרך משלי לספר את הסיפור של הגוש. אולי גם אני אוכל לעשות משהו כדי שהסיפור של גוש קטיף לא יישכח. דבר ראשון, החלטתי לשים סרטים כתומים על התיק שלי וברכב שלנו, שזה ילווה אותנו כל הזמן. אבל יותר מזה, החלטתי להתחיל לספר, ממה שאני יודעת וממה ששמעתי בבית, את הסיפור של המשפחה שלנו. נפתחתי ודיברתי על הגוש ולהפתעתי החברות שלי מאוד התעניינו ושאלו. מבחינתי זה להעלות את הסיפור של הגוש לסדר היום והרבה מזה הוא בזכות 'בשבע'".