הקשר בין יהדות לתקשורת הוא בעיניי אחד האתגרים הדרמטיים בתקופתנו, בשני היבטים: נושא התוכן והנושא הטכני.
בתחום התוכן – התקשורת משפיעה על הדרך שבה אנחנו מחליטים מי "קיצוני" ומי "שפוי", מי "ישראלי" ומי "מגזרי", מי "פרימיטיבי" ומי "מתקדם". יש הנחות יסוד רבות שעליהן נשען סדר היום הציבורי והתקשורתי. איך התקשורת מתייחסת לתורת ישראל, איך היא מתייחסת לארץ ישראל ואיך היא מתייחסת לעם ישראל? האם מדובר בערכים יקרים וחשובים או בדברים מיושנים שיש לתקן, לשנות ולרענן, כי הם לא רלוונטיים היום?
התקשורת היא לא פעם משרד החינוך האמיתי. עם כל הכבוד לשעות החשובות שבהן התלמידים יושבים בכיתה, המציאות התקשורתית היא שמחנכת את כולנו. בנעוריי, למדתי מהתקשורת הישראלית שהיהדות היא בעיה. משהו שמפריע תמיד במרחב. לקח לי שנים לקלוט שהיא פתרון. לכן צריך להקשיב בביקורתיות לפס הקול התקשורתי, ולנסות לאתגר ולגוון אותו.
ובתחום הטכני – המהפכה הטכנולוגית מציבה בפנינו אתגר אדיר. בלי קשר לתוכן המשובח או הירוד, עצם החיבור התמידי והנגישות הבלתי פוסקת משנה את האנושות. אנחנו הופכים ליצרני תקשורת ולצרכני תקשורת מסביב לשעון. אז מה בכלל החשיבות של מקום מסוים, נאמר ירושלים, בעולם שבו אין גבולות? מה החשיבות של התורה או התפילה בדור שהמסרים בו הופכים יותר ויותר קצרים ומיידיים ושטחיים? איך עם הספר ימשיך לשמור על רמתו ויתפתח מעלה, כשהתקשורת האנושית מורכבת לעתים רק מסמיילי ו"פחחח"? גם כאן, העידן התקשורתי החדש דורש מאיתנו מחשבה ומאתגר אותנו.
ובמציאות המורכבת והמרתקת הזאת – ברכות לעיתון 'בשבע' על 700 (!) גיליונות, שבהם בהחלט מושמע קול תקשורתי אחר במרחב הישראלי. מזל טוב.