בעת האחרונה אנו נדרשים לשאלות אודות גבולות השיח הציבורי.
'שוברים שתיקה', 'בצלם', 'שלום עכשיו', להב"ה, מחבר 'תורת המלך' ודומיהם. רפורמים ומאבקם מול האורתודוקסים בסוגיית המקוואות ורחבת הכותל, 'נשות הכותל', "ברכת כוהנות", 'צהר', 'נאמני תורה ועבודה'. כל אלה דורשים מכל אחד מאיתנו, ובמיוחד מקובעי המדיניות ומי שנדרשים לפעול ולהגיב, לשרטט את גבולות השיח: מה מותר ומה אסור, מה לגיטימי ומה לא. את מי יש להגביל ולהעניש ואת מי אפשר להכיל. שאלות אלה אינן מיוחדות לדורנו, והן עולות במופעים שונים וברמת אינטנסיביות שונה בכל מקום ובכל זמן.
ספר במדבר מציג בפנינו שלושה אירועים, שיש בהם כדי לסייע לנו בשרטוט הגבולות הללו: קורח ועדתו, מרים ואהרן על אודות האישה הכושית, אלדד ומידד מתנבאים במחנה. "ויקח קורח", אומר רש"י: "לקח את עצמו לצד אחר להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה". "ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'". דתן ואבירם מעלים את הטענה לרמה נוספת, גבוהה יותר של התרסה: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר..." (במדבר טז).
הערעור על מנהיגותו של משה והיותו שליחו של הקב"ה נענה מיידית וביד קשה, שאין דומה לה: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה". רש"י על הפסוק "אם כמות כל האדם... לא ה' שלחני" (במדבר טז, כט) כותב: "לא ה' שלחני, אלא אני עשיתי הכל מדעתי ובדין הוא חולק עליי". קרי, אלמלא ה' שלחני, טענתו של קורח היה בה צד נכון. גם ביקורתו החמורה של קורח שמוצאת ביטוי בעונש הכבד שמוטל עליו, יכולה הייתה, לו נעשתה כהלכה, להיכנס לתחום המותר.
"ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האישה הכושית... ויאמרו הרק אך במשה דיבר ה' הלא גם בנו דיבר" (במדבר יב). תגובתו של הקב"ה לא מאחרת לבוא: "ויאמר ה' פתאום... צאו שלושתכם אל אוהל מועד... וייחר אף ה' בם וילך והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצורעת כשלג".
והאירוע השלישי: "וירץ הנער ויגד למשה ויאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה. ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדוני משה כלאם. ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי ייתן כל עם ה' נביאים כי ייתן ה' את רוחו עליהם" (במדבר יא). "כלאם" - אומר רשי: "הטל עליהם צורכי ציבור והם כלים מאליהם. דבר אחר, תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ".
יש בפנינו שלושה אירועים של התרסה לכאורה מול מנהיגותו של משה, וניכר כי מדובר בשלושה סימני דרך: אירוע חמור שזוכה לתגובה חריפה שאין דומה לה; אירוע לא פשוט שמקבל מענה של סילוק השכינה ופגיעה פיזית במרים; ואירוע שמגונה על ידי יהושע ומוכל על ידי משה.
תקצר היריעה מלהיכנס לדקדוקי האירועים. לפיכך ננסה לבצע רק הגדרה סכמתית, לפי מדרג, מן החמור לקל.
במקרה הראשון מדובר בביקורת פומבית, תוך חבירה לגורמים מסיתים, שמקבלים לגיטימציה מעצם החיבור ומעצימים את ההתרסה והניסיון לערער את היסודות ואת הלגיטימיות לא רק של המנהיג אלא של מקור הסמכות. גם אם טענתו של קורח נשמעת הגיונית, עצם החבירה שלו לדתן ואבירם, שמצויים במאבק רחב יותר מול משה, נותנת חיזוק לעמדתם. אם קורח, בן משפחתם של משה ואהרן, מגדולי ומחשובי שבט לוי, מעלה טענה תוך חבירה לכוחות ההרס, הרי שהוא מחזק אותם ומעצים אותם. הביטוי שקיבל בעברית המודרנית משמעות שונה מזו התנ"כית "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", מיושם במקרה של קורח ועדתו במלוא המשמעות.
אם אתה מקיים דיון שקט ופנימי ולא חובר למי ששם לעצמו מטרה להשמיד להרוג ולאבד, ולא משתמש בטיעונים כדי לחזק את היריב ולהציג אותו כלא לגיטימי, הרי שדבריך יכולים להישמע, לשכנע ולהוביל לשיפור. מה שאין כן כאשר אתה פועל בשוגג או במזיד במקום, בזמן ובחבירה לכוחות הרשע. אז אתה הופך ממי שנותן רוח גבית למקור הרוע. החטא והאירוע נקשרים בשמו של קורח, ומעידים כי חטאו גדול יותר מזה של דתן ואבירם.
מרים ואהרן, לעומת זאת, מעלים טענה בתוך הבית פנימה. בירור בתוך המשפחה לכאורה מותר ורצוי, על מנת להביא לשיפור. ואולם גם הליך מעין זה צריך להיעשות בתשומת לב, בטון, במקום ובזמן הראויים. פגיעתו של בירור פנימי מחלישה ומסבה נזק, ויכולה לרפות את ידיו של המנהיג והמוביל, ומטבע הדברים מוצאת לה עד מהרה דרך החוצה, כאשר לזהות הדובר ולמעמדו ישנה משמעות, לעתים מכרעת.
למול אלה אלדד ומידד המתנבאים במחנה נותנים דיווח ומציגים תחזית שעתידה להתרחש בעוד שנים אחדות. זו תחזית שאפשר להטיל בה ספק והיא אינה מערערת את הלגיטימיות של המנהיג. יכולתו של משה להכיל את הקולות האלה, לא רק שאינה פוגעת בו אלא מחזקת ומעצימה אותו ומעידה על ביטחון עצמי, על נכונות לקבל ביקורת. תגובתו של משה "ומי ייתן כל עם ה' נביאים", יש בה ביטוי של חוזק.
ברור כי החלוקה המתוארת אינה דיכוטומית וברורה. ספר במדבר, בלשון שהוא נוקט ובעונש שנלווה למעשים להתנהגויות, קובע את המדרג, את המותר והאסור, ומבקש מאיתנו לנסות ולהגדיר את ההתנהגויות שלנו ושל זולתנו.
הכותב הוא מנכ"ל המשרד לשירותי דת