למהלך הפיוס שהוביל להסכם בין שתי המדינות יש פנים לכאן ולכאן.
אם החמאס הוא ארגון טרור שמדינת ישראל מבקשת למגר, הסכם הפיוס הוא בחזקת מכשלה, שאותה אפשר להגדיר גם כסוג של כניעה. את חזרתה של טורקיה לרצועת עזה יוכל החמאס להציג כהישג הממצב אותו במקום טוב וחזק יותר.
אך אם בישראל בשלה ההכרה שמחיר מיגור החמאס ומיטוט שלטונה ברצועת עזה הוא כבד או אפילו בלתי אפשרי, והמציאות האסטרטגית הנוחה והמתאימה יותר היא קיומה של כתובת אחראית וגורם שלטוני שיישאו באחריות לטיפול בצורכי האוכלוסייה האזרחית, אך מוחלשים מבחינה צבאית ומורתעים, הרי שאת ההסכם עם טורקיה ניתן לראות כהישג חשוב.
בהנחה שזהו אכן האינטרס האסטרטגי ברצועת עזה, המציאות ההומניטרית הקשה ברצועה היא בחזקת סיכון של ממש לאינטרס זה ובכלל. היא עלולה להוביל להתפרצות אלימה ולהסלמה, שיובילו בתורן למציאות כאוטית יותר ופחות נשלטת. ההסכם עם טורקיה מכניס את האחרונה למשוואה האזורית כגורם מרסן ומתמרץ כאחד. גורם מרסן בשל מעמדה בעיני חמאס כסוג של פטרון פוליטי וכלכלי. וגורם מתמרץ בשל התפקיד שתמלא טורקיה בשיקום הרצועה, שיאפשר האצה ותגבור משמעותי יותר של מאמצי השיקום, הקלה על המציאות ההומניטרית הקשה וסוג של לגיטימציה פוליטית לחמאס.
ההסכם מפלס את דרכה של טורקיה לרצועת עזה ומאפשר לה לקבל תפקיד ואחריות להאצת שיקום הרצועה, בתיאום עם ישראל ובהרשאתה. ישראל יכולה בתנאים שנוצרו בזכות ההסכם להמשיך ולשמר את האינטרס האסטרטגי שלה ברצועה, התלוי בשלטון אפקטיבי ומורתע של החמאס, להקטין את הסבירות להתלקחות אלימה נוספת או לפחות להאריך את משך ההפוגה עד העימות הבא, באמצעות שיפור המציאות הכלכלית והכנסת גורם מרסן (הטורקים), וכל זאת מבלי לנהל קשר יומיומי עם החמאס, שמשמעויותיו הן הכרה בחמאס דה-פקטו. במובן זה, ההנהגה הישראלית מצליחה לעצב מציאות רצויה באמצעות שליח.
פרט לכך, ההסכם ממצב את ישראל כציר משמעותי במחנה המדינות המתונות המתגבש ככוח נגדי למחנה בהובלת איראן השיעית ולמחנה הג'יהאדיסטי-סלפיסטי בהובלת המדינה האסלאמית ואל-קאעידה. במציאות כזו, מתחייבת העדפה ברורה של האינטרס האסטרטגי-לאומי הרחב של מדינת ישראל על פני שיקולים אחרים, כואבים וצודקים, בוודאי בראיית המשפחות השכולות וכל מי שחרד לאתוס הצה"לי ולערך פדיון השבויים.
ד"ר קובי מיכאל
חוקר בכיר, המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS