מבחנו של הסכם הפיוס הוא בסופו של דבר פשוט: האם השליחות הטרוריסטית של המרמרה השיגה לעזה החמאסית משהו, כן או לא?
ובכן, הנה הרשימה: קדימות בהזרמת אספקה טורקית; השתלטות הטורקים (והאחים המוסלמים) על אספקת החשמל והמים לרצועה; חדירה נוספת שלהם בדמות בית חולים של 200 מיטות; פרויקטים של בנייה בעזה (והאחים המוסלמים יפקחו, כמה מלט ילך למנהרות?).
לכאורה, למה לא? אנחנו הרי מרשים לכולם להכניס סחורות לרצועה, ובלבד שזה יהיה דרך נמל אשדוד והמעברים. ואם כן, מדוע לא לטורקים? את התשובה נתן בינאלי יילדרים, ראש ממשלת טורקיה: "טורקיה היא המגינה על השאיפות הצודקות של הפלשתינים... על זכויותיהם, כולל על זכותם להקים מדינה". יצא המרצע מן השק והוא מדיני, לא הומניטרי! כל שק מלט, כל קילו-וואט חשמל, כל מיטת בית חולים מיועדים לקדם את העניין הפלשתיני המדיני. כמו המטען של המרמרה, שהיה הומניטרי כמו כלי הנשק, החמים והקרים, שנשאו נוסעיו.
מעתה, יש לנו פרטנר חדש למשחקי השלום שמטרתם להוציא מידינו את הארץ: הטורקים. והם לא יהיו רחוקים כמו הקוורטט, כי אם כאן במקום, בעזה, ובהמשך במעבר הבטוח להר חברון דרך תרקומיא. ומי יודע אילו הבנות יש עוד. למשל לתת נמל למדינת הטרור של החמאס, בחסות טורקית.
חדירה מדינית חתרנית באמתלה כלכלית או הומניטרית היא נשק דיפלומטי מקובל. שנים רבות עוללו זאת המעצמות האירופיות לשלטון העות'מאני-טורקי כאן בארץ. קראו לזה "קפיטולציות".
המבקרים תוקפים את הסכם הפיוס בעיקר בגלל ההשפלה של נתקף שמתנצל בפני התוקף ומשלם לו פיצויים. אולם הרבה יותר מסוכנת לעתיד לבוא היא תקיעת היתד המדינית באמצעות דריסת הרגל הכלכלית שהשיגו הטורקים.
תוקפנות המרמרה באה על שכרה.
אליקים העצני