מוסד המשפחה היה תמיד אויבו הגדול של השמאל הרדיקלי.
תפיסת העולם השמאלית, לפחות זו הקיצונית, מתנגדת למסגרות ולקבוצת השתייכות. אביב העמים הוא בעיניה אחוות כל בני האדם. משום כך, השקפה זו מתייחסת ללאומיות כרגש פרימיטיבי בר-חלוף וסבורה שגם מסגרות אחרות, שבטיות או משפחתיות, הן תופעות שיש להילחם נגדן. הפקעת גידול הילדים מהתא המשפחתי, כפי שנעשתה בקיבוצי השומר הצעיר לפני עשרות שנים, מדגימה את המאבק של השמאל נגד המסגרת המשפחתית.
לעומת גישה זו, השקפות עולם אחרות, ולא רק ימניות, רואות במשפחה ערך חיובי שיש להגן עליו ולטפחו. המשפחה היא מסגרת תחומה, שמבדילה בין חבריה לבין אלה שמחוץ אליה. אך בכך אין רע. להפך, מדובר במסגרת חשובה, המקנה לבני המשפחה זהות, יכולת לבנות ערכים משותפים, הזדהות, נאמנות וכו'.
הדיון סביב ביטול חזקת הגיל הרך מציף בצורה חריפה שאלות אלה. חזקת הגיל הרך, המעניקה לאמא משמורת אוטומטית על הילדים במקרי גירושין, היא חזקה אנטי-משפחתית. היא מחליפה את המבנה המשפחתי בן שני ההורים במשפחה שבה רק לאם יש תפקיד משמעותי, וקובעת שבית המשפט יבטל במקרי גירושין את תפקידו המשפחתי של האב.
אכן, בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה עקבית בהיקף הגירושין, הנובעת במידה רבה מהכמות ההולכת וגדלה של נשים שיוזמות את הגירושין, ואשר עושות זאת בין השאר מכיוון שהן יודעות שהמשמורת על הילדים מובטחת להן.
לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין את הנזקים הקשים שיש בכך. מחקרים רבים מלמדים שבמקרי גירושין ילדים נפגעים בצורה קשה מאוד, במיוחד כאשר את עיקר ההורות ממלא אחד ההורים בלבד. ילדים אלה נושרים באחוזים מפחידים מבתי הספר, חשופים יותר להתמכרויות לסמים ולאלכוהול, ובמקרים רבים סובלים מניצול מיני. כשילדים אלה הופכים למבוגרים ומתחתנים, אם הם מתחתנים, הם מתגרשים באחוזים גבוהים בהרבה מאלה שהוריהם לא התגרשו.
על רקע דברים אלה אפשר להבין מדוע השמאל הקיצוני תומך בהותרת חזקת הגיל הרך. חזקה זו משרתת את מלחמתו במושג המשפחה. לא בכדי הקמפיין נגד ביטול חזקת הגיל הרך נהנה מתמיכה כלכלית של הקרן החדשה לישראל והאיחוד האירופי. ואכן ח"כיות מהקצה השמאלי של המפה הפוליטית, כגון זהבה גלאון, מיכל רוזין ותמר זנדברג ממרצ, נלחמות בכל דרך להותרת חזקת הגיל הרך על כנה. אין זה מקרי שגם מרב מיכאלי, שהפכה את התנגדותה למושג המשפחה לאידיאולוגיה מוצהרת, תומכת אף היא בחזקה זו בהתלהבות רבה.
הטיעון המרכזי שלהן בעד חזקת הגיל הרך הוא שמרבית הנשים נסחטות בתהליך הגירושין על ידי הבעל ובית הדין הרבני. מי שמכיר את הנתונים של בתי הדין הרבניים יודע עד כמה דברים אלה רחוקים מהמציאות. אך באמצעות טיעון זה מצליחות פעילות אלה להשיג שתי מטרות נוספות. הראשונה היא טיפוח ועידוד השנאה לא רק לממסד הדתי אלא לדת כולה. השנייה היא הרתעת אנשים מלהתחתן ועידודם לחיות במסגרות אלטרנטיביות.
מעניין לציין שבניגוד לעמדה המקובלת, הותרת חזקת הגיל הרך אינה מיטיבה עם נשים, אלא פוגעת בהן. מחקרים שונים מצאו שמצבן של נשים עם משמורת בלעדית על הילדים קשה ממצבן של נשים עם משמורת משותפת. הסיבה לכך פשוטה: כשהאב שותף לגידול הילדים הדבר מאפשר לאם להתפתח ולהתקדם. כך שאם רווחת הנשים הייתה עומדת לעיני הפעילות ה"פמיניסטיות", אפשר היה לצפות שהן יתמכו במשמורת משותפת ובביטול חזקת הגיל הרך.
אך נראה שהסוגיה שעומדת על הפרק אינה חיזוק מעמד הנשים, אלא החלשת מעמד המשפחה, ומשום כך פעילות אלה נלחמת בעד חזקת הגיל הרך אף שהדבר פוגע במצב הנשים לאחר הגירושין.
את דגל ההגנה על המשפחה הרים מטעם הבית היהודי ח"כ בצלאל סמוטריץ' שהצטרף לח"כ יואב קיש, השרה גילה גמליאל, ח"כ יפעת שאשא ביטון, ח"כ יוליה מלינובסקי, ח"כ טלי פלוסקוב וח"כ יואב בן צור, והם הגישו הצעת חוק לביטול חזקת הגיל הרך.
אך באופן מפתיע, מפתיע מאוד, ח"כים אחרים מהבית היהודי, כגון מוטי יוגב, תומכים דווקא בעמדת השמאל הקיצוני בדבר הותרת חזקת הגיל הרך על כנה. ח"כ שולי מועלם-רפאלי אף התעלתה על חברותיה גלאון ומיכאלי והגישה הצעת חוק שבה היא תומכת בהרחבת חזקת הגיל הרך לגילים מבוגרים יותר. במקום שיתמכו במושג המשפחה, יוגב ומועלם-רפאלי מהווים עלה תאנה דתי למלחמה של נשות השמאל נגד הדת ונגד מושג המשפחה.
האם מפלגה דתית, שחורטת על דגלה את מושג המשפחה, נאמנה לבוחריה כאשר חבריה משרתים את השמאל הרדיקלי ומלחמתו במושג המשפחה, ואגב כך בדת כולה?