1. איתרע מזלו של נוויל צ'מברליין, המדינאי הבריטי ששימש כראש ממשלת הממלכה בשלהי שנות ה-30 של המאה הקודמת, להפוך לסמל התבוסתנות המערבית מול המפלצת הנאצית.
אולם, מי שקצת לומד על ההיסטוריה של אותה תקופה מבין מיד שצ'מברליין ממש לא היה לבד. למעשה, מעצמות אירופה המערבית באותה תקופה היו שקועות עמוק עמוק בתוך הקונספציה שלא נכון להילחם עם גרמניה. בטח לא ברגע הזה, שבו יש כל כך הרבה סיבות מצוינות שלא להיכנס למלחמה, וגם לא ברגע שאחריו, וגם לא לאחר מכן.
לא ניכנס עכשיו לסקירה מלאה של הצמרת המדינית והצבאית בצרפת ובבריטניה באותה התקופה, אבל תרשו לי בכל זאת להתעכב על אדם אחד, גנרל מוריס גמלאן, רמטכ"ל צבא צרפת במשך המחצית השניה של של שנות ה-30, ומי שהיה אחראי במידה רבה למדיניותה של צרפת מול גרמניה.
צרפת, כדאי לזכור, היתה מעצמה של ממש באותה תקופה. עם צבא לא קטן ויכולת בטחונית ואזרחית בלתי מבוטלת. אולם, גם לנוכח שורה של מהלכים שביצע היטלר, לא יצאה צרפת לשום מהלך צבאי משמעותי, עד שגרמניה תקפה אותה במבצע "אבחת מגל". המבצע הגרמני הצליח הצלחה מלאה, צרפת נכנעה והפכה למדינת חסות של גרמניה, והיתר כתוב בספרי ההיסטוריה.
2. נחזור רגע לידידנו, גנרל גמלאן. הגנרל היקר, שלפי חלק מההיסטוריונים היה אחד מאדריכלי המהלך הצבאי הצרפתי המזהיר ביותר במלחמת העולם הראשונה, הקרב על המארן, התגלה כרמטכ"ל כושל.
למה כושל? כי הדבר שידידנו גמלאן רצה פחות מכל דבר אחר הוא להילחם. היטלר הפר את פירוז חבל הריין בניגוד להסכמים? וגמלאן הסביר למה זה לא הזמן להיחלם. היטלר החל לבצר את חבל הריין? גם אז גמלאן היה בטוח שלא זו השעה. היטלר סיפח את צ'כיה, וידידנו גמלאן העדיף שלא לעשות דבר. היטלר כבש את פולין? גם אז גמלאן היה משוכנע שלא צריך לעשות מהלך צבאי משמעותי.
גאמלאן פשוט לא רצה להילחם. אין דבר יותר נורא לביטחונה של מדינה, מצמרת צבאית שלא מאמינה במקצוע שלה, המקצוע הצבאי-מלחמתי.
3. כבר כתבנו לא אחת על הרוח הבעייתית שאופפת את הקצונה הבכירה של צה"ל. דו"ח ארגון "לביא" על הגופים שאחראים לחינוך קציני צה"ל, אשר גילה כי ארגוני שמאל סמי פציפיסטיים השתלטו על המשימה, צריך להדיר שינה מעיניו של כל מי שביטחון ישראל יקר לו.
נכון, לטרור אין "פתרון קסם". אין כיום בנמצא שום מהלך שאם הוא יבוצע היום מחר לא יהיה כאן יותר טרור. מי שחושב שיש פתרון כזה שרק צריך לשלוף אותו מהשרוול הוא שקרן ומאחז עיניים. הטרור איתנו כאן כדי להישאר.
אולם למרות זאת, אין שום ספק שהיה מצופה מצמרת צה"ל להציע לדרג המדיני מהלכים צבאיים שישפרו את המצב, שישנו את המציאות הביטחונית ביו"ש לטובה, לפחות במידת מה. צורת החשיבה הנוכחית של צמרת צה"ל, חשיבה שמגלגלת את הכדור למגרש המדיני, חוטאת לתפקידם כאנשי הזרוע הצבאית, אלו שמופקדים על הפעלת הכוח והנשק לצורך השגת ביטחון. גם אם צריך לעשות מול הטרור גם מהלכים מדיניים (ויש מחלוקת ידועה בשאלה מהם המהלכים המדיניים הנחוצים), אנחנו לא צריכים לשמוע את זה מפי הגנרלים שלנו. הם מופקדים על המהלכים הצבאיים.
4. ועוד הערה נוספת בעקבות הלוויתו של הרב מיכי מרק הי"ד אתמול. הרב בני קלמנזון גיסו של הרב מרק, חתם את הספדו בדברים הבאים, שנאמרו כאזהרה לממשלת ישראל: "אדוני הנשיא, אף אחד מבני הישוב הזה לא בחר בדרך הטרור, ואנחנו מודים לבני הדודים שחילצו את בני המשפחה שנותרו. אם הממשלה לא תילחם בטרור ותתן תחושה של ביטחון, אנשים חלשים ופוחדים עלולים להפוך לשורש פורה ראש ולענה ולעשות מעשים נוראיים. לא לכולם יש את הכוחות של קהילת עתניאל. אנא בטובך הדגש באוזני הממשלה את הצורך העצום הזה להחזיר את הביטחון לאזרחים לנשים ולילדים שעליהם הם מופקדים"
לכאורה הטקסט הזה נשמע דומה לטקסטים שאנחנו שומעים לפעמים מאנשים מחוגי הימין הקיצוני (ותרשו לי לא להזכיר שמות).
אז למה כשהדברים נאמרים על ידי הרב בני זה מתפרש אצלי כאזהרה כנה שנובעת מחשש אמתי וכשדברים דומים נשמעים מפיות אחרים זה נשמע כמו התרת דם ערבים? התשובה היא פשוטה: אצל הרב בני הגינוי למעשים הללו הוא ברור ומוחלט, לא עם קריצה ולא בחצי פה. גינוי ברור ותקיף. לכן ממנו אפשר לשמוע גם את האזהרה, ולהבין שמדובר בחשש אמתי, חשש שאסור להתעלם ממנו. אם לא יהיה ביטחון יגיע רגע שבו כל סיר הלחץ הזה יתפוצץ והיום שאחרי עלול להיות קשה מנשוא