למצוא אישה מיוחדת כזו, רבנית מפורסמת או אשת חסד ידועה, שתספר לי על חייה ועל פועלה.
התחלתי לחפש באינטרנט נשים כאלה, שאלתי שכנים והתייעצתי עם קרובי משפחה.
בהתחלה סיפרו לי על הרבנית צילה בן-יושפט. "היא רבנית מפורסמת, כולן רצות לשמוע את השיעורים שלה", המליצה לי דודתי ענת. היא נתנה לי מספר טלפון. שבוע שלם התקשרתי יום אחרי יום, ולא הייתה תשובה. "היא כנראה עסוקה עם השיעורים", אמרה ענת, "תנסי שוב". חלף עוד שבוע של צלצולים, ועדיין לא הצלחתי לדבר עם הרבנית צילה.
הזמן עבר, נותרו לי עוד שבועיים לבת המצווה, ושום דמות לא נראתה באופק. "מה עם הרבנית רחלה די-זהב?" שאלה המחנכת שלי, "היא אשת חסד מפורסמת. מן הבוקר ועד הערב עסוקה בחלוקת שקיות מזון, ייעוץ לזוגות ומתן בסתר. ובזמנה החופשי היא מחלקת ברכות למי שפונה אליה".
רעיון טוב, חשבתי לעצמי. הפעם לא ניסיתי בטלפון. ניגשתי מיד לכתובת של הרבנית רחלה, ודפקתי בדלת. לקח כמה דקות, אבל לבסוף פתחה את הדלת אישה במטפחת שחורה ופנים מיוזעים במקצת. "כן, איך אפשר לעזור?". הסברתי לה בקצרה מה אני מבקשת. "בשמחה", היא השיבה, "אבל ייקח לי קצת זמן עד שאוכל לשבת איתך. אולי את רוצה לעזור לי בינתיים?". לא יכולתי לסרב. התחלתי לארוז חבילות מזון, ולאחר מכן הצטרפתי אליה לחלוקתן לבתי המשפחות. כבר הייתה שעת לילה מאוחרת כשסיימנו את הסיבוב. "אוי, חמודה. איזו צדיקה את שעזרת לי, אבל אני מצטערת, נראה לי שלא אוכל לעזור לך. אני כבר כל כך עייפה, אין לי כוח לומר לך אפילו מילה אחת על עצמי. אולי את....", הרבנית השתתקה. התבוננתי בה כדי לוודא שהכול בסדר, אבל קול נשימותיה הקצובות הבהיר לי שהיא פשוט נרדמה באמצע המשפט מרוב עייפות.
למחרת צעדתי ברחוב מיואשת. נותר לי רק שבוע עד בת המצווה, ונראה שהרעיון היפה שלי יורד לטמיון. לפתע שמעתי קול עדין קורא לי: "מה שלומך, שירה?". הייתה זו השכנה שלנו, שפרה. בעלה של שפרה היה רב מפורסם בישיבה גדולה, אבל היא מעולם לא הרשתה שיקראו לה רבנית. "מה, למדתי תורה? אז למה לקרוא לי רבנית?" הייתה שואלת תמיד בתמימות.
שפרה אותתה לי להיכנס לביתה. "לפי איך שאת נראית, נראה לי שלא תזיק לך איזו עוגיית שוקולד חמה מהתנור", חייכה אליי. נכנסתי לבית. הכול היה אפוף בריחות מענגים של עוגות שוקולד, תפוחים, דבש ושמרים עם קינמון. צנחתי על הספה וטעמתי מצלחת העוגות החמות שהיא הגישה.
"אז מה מציק לך?" התעניינה שפרה. סיפרתי לה שאני מחפשת אישיות מיוחדת לבת המצווה שלי. שפרה הבטיחה לחשוב על רעיון, ובינתיים חזרה למטבח והמשיכה לאפות. "שפרה, אבל למה את עובדת קשה על הכנת עוגות רבות כל כך? אפשר פשוט לקנות בחנות", הצעתי לה.
שפרה מחתה את מצחה והביטה שוב בחיוך התמים שלה: "את העוגות האלה אני מכינה בכל יום חמישי לתלמידים של בעלי, שבאים ללמוד פה כל הלילה של יום שישי. את יודעת איזו שמחה זו בשבילי לאפות עוגות לבחורים שלומדים תורה כל הלילה?", היא אמרה בהתרגשות, "נראה לך שאני אוותר על כל זה ואקנה סתם עוגות בחנות?!".
הקשבתי לה בשקט. אחרי כמה דקות של שתיקה, אמרתי לה: "שפרה, אפשר אולי לראיין אותך לבת מצווה שלי?".