"במדינה דמוקרטית אין הצדקה לכלי תקשורת ממומן על ידי הממשלה". זיו מאור
"במדינה דמוקרטית אין הצדקה לכלי תקשורת ממומן על ידי הממשלה". זיו מאורצילום: מרים צחי

לפני 7 שנים, במרץ 2009, פרסם עיתונאי 'הארץ' עמוס הראל כתבת "חשיפה" שהעסיקה בימים שלאחר מכן את כל מערכות התקשורת בארץ ובעולם: "עדויות קשות של קצינים וחיילים על הרג חפים מפשע במבצע עופרת יצוקה בעזה", הבטיחה הכתבה.

את הסיפורים שאב הראל מתוך 'בריזה' - עלון בוגרי המכינה הקדם-צבאית על שם יצחק רבין, שדיווח על כנס לוחמים שנערך כמה שבועות קודם לכן ובו נשמעו לראשונה עדויות הלוחמים. הראל תיאר את המפגש והסיפורים כאילו שמע אותם מכלי ראשון, וגרם לכך שבכל אמצעי התקשורת המרכזיים בישראל עסקו בפרשה בימים לאחר מכן.

אך כאשר החל הפצ"ר לחקור את הסיפורים, התברר כי דבר וחצי דבר מכל סיפורי הזוועה לא התרחש. אבל הנזק כבר נעשה. הסיפור, שקיבל פולו-אפים בכל העולם, יצר דה-לגיטימציה למלחמתה של ישראל בטרור העזתי וקידם את דו"ח גולדסטון שהגיע לאחר מכן ופגע קשות בישראל.

"זה מאוד צרם לי", מספר זיו מאור, שעבד באותם ימים במערכת 'הארץ' ככתב כלכלי, והעלה את הידיעות מהעיתון לאתר 'דה-מרקר'. "עד הפרסום הזה, היה קונצנזוס בישראל בעד מבצע עופרת יצוקה". הכותרות נגד החיילים בכתבה נתנו את התחושה שהראל היה בעצמו בעזה ודיבר עם קורבנות ההתעללות של החיילים, או אפילו ראה בעצמו את צה"ל מתעלל באזרחים. גם אני כשהעליתי את הידיעה התביישתי שיש תופעות כאלה בצה"ל, אך כשהפצ"ר התחיל לחקור התברר שלא היה כלום - הכול עורבא פרח. אבל זה לא הפריע לרזי ברקאי לדבר במשך שבוע רק על זה".

מדוע התקשורת הישראלית המשיכה למרות זאת לקדם את הסיפור?

"הבעיה בתקשורת הישראלית היא היעדר תחרות", מבהיר מאור. "יש סולידריות חזקה בין כלי התקשורת. האינטראקציה בינה לבין גופים ממשלתיים מביאה לכך שכלי התקשורת פועלים כלפי עצמם ולא כלפי הציבור. הם פועלים לטובת האג'נדה שלהם והאליטה שדאגה להם. לולא כך, הייתה תחרות בין גלי צה"ל לעיתון 'הארץ'. רזי ברקאי לא היה פותח בפולו-אפים עיוורים ומדבר נגד חיילי צה"ל בגלי צה"ל, אלא שולח את הכתבים שלו לבדוק כיצד ייתכן שהוא לא עלה על הסיפור ראשון. ככה נוצרת תקשורת טובה. כשאני שואל את עצמי מה המוטיבציה של כלי תקשורת ללכת ולחפש חורים, התשובה היא תחרות, ואין בישראל תחרות".

השבט הלבן שולט

עו"ד זיו מאור (32), נשוי ואב לשלושה, תושב היישוב תקוע, הספיק עד היום לא מעט. לפני כחודשיים הוא מונה למנכ"ל החדש של האגודה לזכות הציבור לדעת (או בקיצור: אגודת לדעת). עד סוף 2009 שימש כראש דסק ב'דה-מרקר' וככתב 'וול-סטריט' ב'הארץ'. לאחר מכן שימש כעוזר של חבר הכנסת אורי אריאל, ובהמשך מונה לדובר הרבנות הראשית - תפקיד בו שימש במשך כשנתיים. עם סיום התואר במשפטים, מונה כחוקר ומתמחה במחלקת הליטיגציה בפורום 'קהלת'. במסגרת עבודתו כתב מחקר על מדיניות תקצוב הקולנוע. בזמנו הפנוי הוא מצטרף לחבריו במקהלת הא-קפלה הירושלמית 'קולצ'ר שוק'.

"אגודת לדעת הוקמה במחצית שנות ה‑90, אחרי שנחתמו הסכמי אוסלו. חבורה של אנשים טובים, בהם פרופסור אלי פולק, שלצד פעילותו המחקרית במכון ויצמן הוביל את הארגון תחת זכוכית מגדלת. הם הבינו שההתנהגות המחפירה של התקשורת בישראל נגד כל מי שלא חושב כמותה, מצריכה ארגון מגזר שלישי שיפקח עליה עין. במשך השנים היה הארגון גורם מתווך בין הציבור לבין רשויות השידור. לאורך השנים, האגודה הגישה בממוצע 600 תלונות בשנה לרשויות השידור".

מה זה אומר בפועל?

"כאשר אתה שומע שדרן שמתבטא באופן שמקפיץ לך את הפיוז, יש לך שתי אפשרויות - או לשלוח מכתב לנציב קבילות ציבור, או לפנות לאגודה לזכות הציבור לדעת. לפנייה לאגודה היו שני יתרונות: ראשית, האגודה ניהלה מערך של בנות שירות שעוקבות אחרי כל תלונה. שנית, ההשפעה הציבורית של ריבוי תלונות. אם חמישים איש התלוננו לא דרך האגודה, כל אחד היה מתלונן בודד מול המערכת וזה פוגע באפקט הציבורי. כאשר האגודה הגישה את כל התלונות בחבילה אחת, הייתה לכך השפעה רבה יותר".

במשך שנות פעילותו העניק הארגון את "פרס ביקורת התקשורת" למי שפעל באופן יוצא דופן בסיקור העיתונאי. בעקבות התמורות הטכנולוגיות והרשתות החברתיות, שהפכו למקום שבו כל אחד יכול לשטוח את טענותיו, שני ערוצי הפעולה הללו הלכו ואיבדו אפקטיביות בקידום המטרה של שיפור פניה של העיתונאות הישראלית. בהנהלת הארגון הבינו שצריך רענון. חברי הוועד המנהל מתחלפים כעת מרצונם בוועד חדש (אחד מהם הוא עיתונאי 'בשבע', שלמה פיוטרקובסקי). "הגיל הממוצע בוועד החדש הוא מחצית מגילם של חברי הוועד היוצא. זה בכלל לא מובן מאליו", אומר מאור.

"סדר היום שאנחנו מנסים להביא הוא מאתגר לחלוטין, כי גם אנחנו מגזר - ולפי התוצאות של הבחירות האחרונות אפילו אליטה, אבל סדר היום של החברה שלנו לא מתבטא בתקשורת הממסדית. הממסד התקשורתי הישראלי הוא מגזרי שמדברר את השבט הלבן והתל-אביבי, והופך את סדר היום שלו לסדר יום לאומי רק משום שהוא זה ששולט בתקשורת".

יאמר לך איש השמאל: "אני נשארתי במקום - החברה זזה ימינה".

"נו, אולי זה כי הוא טועה. אחרי שניסינו את אוסלו והשלום עם מצרים, שזה רק דגל שמנופפים בו מדי פעם ולא שלום אמיתי. אולי הציבור הבין שהשמאל טעה ובגלל זה הוא זז ימינה. כשמדובר בכלי תקשורת פרטיים - שיגידו מה שהם רוצים. כשמדובר בכלי תקשורת ציבוריים, הם לא צריכים להתקיים. אין הצדקה במדינה דמוקרטית לכלי תקשורת שממומן על ידי הממשלה".

הערוץ הראשון לא צריך להתקיים?

"תאגיד השידור הציבורי החדש הוא לא הצרה הכי גדולה, ולכן כל עוד הוא לא יוכיח את עצמו כבעייתי לא נצא נגדו, אבל קיומה של גלי צה"ל הוא חרפה. אפילו עצם הרציונל של תחנה אזרחית שמשדרת לצבא בחברה דמוקרטית".

לפי מחקר של 'קהלת', המקום היחיד שדבר דומה לזה קיים הוא בפיליפינים. "אך מעבר לכך: יש לנו שתי תחנות רדיו שעוסקות באקטואליה - גלי צה"ל ורשת ב' - ושתיהן בבעלות המדינה. אם אני רוצה להקים תחנת רדיו מקצועית אני מנוע מכך באופן חוקי, ובכך הממשלה פוגעת בתחרות על שוק התקשורת בישראל. זו השערורייה הגדולה ביותר. זה נכון גם לגבי טלוויזיה, כשמועצת הכבלים והלוויין נוקטת סנקציות מול ערוץ 20 כי הוא שידר חדשות. למען מי היא עובדת? בטח לא למען הציבור", תוקף מאור.

"ב'הארץ' הרגשתי הכי בבית"

מאור מדבר נגד גלי צה"ל, אולם הוא עצמו החל קורס בגלי צה"ל עם גיוסו. כעבור כמה שבועות הוא נפלט ממנו, לדבריו גם באשמתו, אולם הוא רומז כי גם בשל דעותיו, שלא היו לרוח התחנה.

האם המסע שלך נגד התקשורת הממוסדת וגלי צה"ל הוא סוג של נקמה על כך?

"באופן אירוני, המקום שהרגשתי בו הכי בבית היה דווקא עיתון 'הארץ' ו'דה-מרקר'. שם הרגשתי שהכישורים שלי כעיתונאי באים לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר. לכן המילה נקמה היא לא המילה שמתארת את זה. יש לי יותר מוטיבציה לתקן את העולם הזה, בתור אזרח שמרגיש נבגד על ידי מוסד תקשורת שמעוות מידע ומסתיר נתונים, לעומת התנהגות התקשורת במקומות אחרים, חופשיים יותר".

ובכל זאת, גלי צה"ל היא יצרנית העיתונאים הגדולה בישראל. אין לכך ערך?

"הבעיה מתחילה שם, ואסביר. אם מחר בבוקר הרשות השנייה, או כל רגולטור אחר, מפרסמים מכרז של תחנה ארצית שתעסוק באקטואליה, ואני מבקש להתמודד במכרז הזה ולהקים תחנת רדיו ארצית שתייצר חדשות, אצטרך מצד אחד לייצר בשביל המאזינים תוכן ברמה שיתחרה בגלי צה"ל ומצד שני אני אצטרך לשלם שכר מינימום. בנוסף לכל אלו, להבדיל מרשת ב' וגלי צה"ל, אני אצטרך להיות רווחי. גם אם מחר בבוקר הרגולטור בתחום התקשורת יעשה את המוטל עליו ויפתח תחנה ארצית שתעסוק באקטואליה, השוק עדיין לא יהיה תחרותי. משום שגלי צה"ל לא משלמת שכר מינימום, וגלי צה"ל ורשת ב' לא נדרשים להציג לבעלי המניות בסוף השנה דו"ח רווח או הפסד. חייבים להפסיק את המצב שבו יש כלי תקשורת שאינם צריכים להציג שורת רווח כדי להתקיים".

את הביקורת העיקרית מפנה מאור לרדיו ולטלוויזיה אך לא לעיתונות המודפסת, כי זו לדבריו דווקא נהנית מתחרות בריאה. "במה שקשור לעיתונים, אנחנו פועלים בשוק חופשי. לא מתאים לך - אל תקרא את העיתון הזה. יש לא מעט חלופות. צריך אולי עוד חלופות וזו המלחמה שלנו. המלחמה צריכה להתנהל במישור הציבורי, כדי לאפשר לאזרח לבחור את האפשרות שהכי מוצאת חן בעיניו. נכון לעכשיו אין מספיק אפשרויות. הקו המחשבתי של התקשורת הממוסדת בישראל הוא קו בלתי נמנע ובלתי ניתן לטיפול, ולכן הדרך היחידה לשנות את שוק התקשורת בישראל היא להבטיח תחרות חופשית".

מאור מביא כמה דוגמאות לטיפול הבעייתי של התקשורת בסוגיות שונות. "הטיפול של ערוץ 10 במחאה החברתית בקיץ 2011: הערוץ העביר שידור חי מההפגנה. זו לא עיתונות, זו תעמולה בצורה מובהקת. דוגמה נוספת היא הסיפור שקרה בחורף שאחריה, סוגיית הדרת הנשים. היועץ המשפטי לממשלה והצוות שלו צפצפו על החוק, וחוקקו עיקרון שאין לו בסיס ואוסר על רשויות שמתוקצבות על ידי המדינה לקיים אירועים בהפרדה. רק לאחרונה סוגיה זו התעוררה מחדש בירושלים, כשהעירייה סירבה לתקצב אירוע נפרד לסטודנטים. הפקידים של היועץ תפסו יוזמה בנושא שהמחוקק מעולם לא התכוון לעסוק בו והוציאו חוק יש מאין. מבחינה עיתונאית יש פה סקופ לא נורמלי, שהיה צריך להקים על הרגליים האחוריות כל בר דעת", טוען מאור. "כך, במקום לדון על הפרת החוק מצד היועמ"ש, ראינו את התקשורת יוצרת קמפיין פתטי. ראינו תקשורת שעומדת נגד זכות הציבור לדעת. אני גם מאשים את התקשורת מימין, שבמקום להתעלם מהרעש והצלצולים של הממסד התקשורתי בנושא, ניהלה שיח האם זה נכון או לא נכון. בעיניי זה לא היה ראוי אפילו לפולו אפ".

עיתונאים חדשים למדורת השבט

דוגמה נוספת וחריפה יותר מביא מאור על ההתעלמות המכוונת של התקשורת ממה שגרם לעליית מחירי הדיור. "עליית מחירי הדיור היא תוצאה של ההתנתקות ושל ההקפאה", הוא קובע. "התקשורת הסתירה מידע חיוני מהציבור".

תסביר.

"החברה הישראלית צומחת מדי שנה במספר מסוים של אנשים, ושוק הדיור צריך להתאים את עצמו לקצב הצמיחה הזה. סטייה בכמות האנשים שזקוקים לדיור בשנה מסוימת, או סטייה של כמות הדירות המוצעות בשנה מסוימת, מוציאה את שוק הדיור משיווי משקל.

"בהתנתקות נזרקו 9,000 משפחות לרחוב. 9,000 נשמע אולי מספר קטן, אבל צריך להסתכל על התמונה הרחבה. הגיל הממוצע לנישואין בישראל הוא 27. לכן, כאשר רוצים לדעת כמה דירות היו נדרשות בתשס"ה, צריך להסתכל על כמה אנשים נולדו 27 שנים קודם לכן. ב‑1978 גדלה אוכלוסיית ישראל ב‑92 אלף איש, וזה אומר שבתשס"ה היו צריכים בישראל כ‑45 אלף דירות חדשות. אם מכל סיבה שהיא באותה שנה תהיה תוספת של 10,000 דירות לביקוש - התוצאה תהיה עליית מחירים. כאשר בהתנתקות נזרקו לרחוב 9,000 משפחות, המשמעות היא עלייה במחירי הדיור. נכון שהמגורשים סודרו פחות או יותר בקראווילות, אז התוצאה הייתה עליית מחירים הדרגתית. בנוסף לכך, הבנייה של הקראווילות התבססה על חומרי בנייה, אז היא העלתה את הביקוש לחומרים כמו מלט וצבע. גם פועלי בניין הם חלק מהתשומות בתחום הבנייה, והביקוש לכל אלו העלה את המחירים לתשומות. התוצאה הייתה עליית מחירי הדיור.

"אותו דבר קרה גם בהקפאה הרשמית של 2009, ובהקפאה הלא רשמית שנמשכת מאז. לצורך העניין, אלפי מנשה זה דיור חלופי לכפר סבא, כפר סבא זה דיור חלופי להרצליה, והרצליה זה דיור חלופי לתל אביב. אם אי אפשר לבנות באלפי מנשה, אז המחירים בתל אביב עולים. זאת עובדה כלכלית פשוטה. לכן אם תופסים את מה שהוציא את שוק הדיור משיווי משקל, אפשר בקלות לתלות את האשמה בהתנתקות של 2005 ובהקפאה של 2009", הוא קובע. "אני לא מצפה שכל הכלכלנים וכל הפרשנים ילכו ויגידו את זה בצורה כל כך בוטה. אבל ההתעלמות וההדרה המושלמת מהשיח, העובדה שאני אומר את זה ונחשב חדשן, אומרת שני דברים: או שאני כסיל או שיש השתקה מכוונת. אני משאיר לקוראים לבחור באיזו קטגוריה להכניס את זה".

אתה חושב שעיתונים מימין השתיקו את זה בכוונה?

"אני לא חושב שיש להם אינטרס מודע להשתיק, אלא יש קושי מובנה לייצר זוויות ראייה חדשות. לאתגר את השיח שמוכתב מהשיח התקשורתי".

אם כן, מה התועלת בכך שיהיה עוד עיתון?

"שוק התקשורת לא נמצא באיזון מבחינה תחרותית. רוב ההשפעה של התקשורת הממוסדת והמסודרת נמצא בתקשורת המשודרת, והתקשורת המשודרת היא לא חופשית. 'ישראל היום' הוא דוגמה לעיתון שמאתגר בצורה נכונה את השיח, אבל הוא אחד. בשוק הרדיו אין כלי תקשורת שמאתגרים את השיח, וכלי תקשורת שמזוהים עם מחנה הרוב הלאומי בישראל מתקשים לייצר שיח אלטרנטיבי של ממש".

אז מה הלאה?

"התחלנו שני פרויקטים מרכזיים - להתחיל לטפל באופן ביקורתי ברגולציה על אמצעי התקשורת, להשתתף בהליכים פרלמנטריים ולהציע לח"כים תיקונים במידת הצורך. אנחנו גם רואים עצמנו חופשיים לעתור לבג"ץ בנושאים אלו, בתור ארגון מגזר שלישי. בנוסף לכך, ב'לדעת' הבינו כי הדרך לשנות מתחילה גם בהעצמת עיתונאים שצריכים לתפוס את מדורת השבט. אנחנו חושבים שיש סוגים של שיח שמודרים לחלוטין, בראשם החשיבה הכלכלית-ליברלית. התכנון כרגע זה לקחת חבורה של עיתונאים צעירים לתוכנית של שנה, שבה הם ייחשפו לשיח אחר דרך מפגשים עם מרצים, מומחים ועיתונאים בארץ ובחו"ל".

בשבוע שעבר פורסם דו"ח פילבר, שאמור להסדיר את נושא התקשורת בישראל. הדו"ח, שעקרונותיו מתבססים על ועדה קודמת בראשות פרופ' עמית שכטר, כולל שורה של המלצות לעיצוב מחדש של הרגולציה בשוק השידורים בהתאם לשינויים הטכנולוגיים וכניסת האינטרנט, תוך התמודדות עם מבנה השוק הריכוזי בישראל. היישום של חלקים נרחבים בדו"ח נדחה בשל החלטת מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר, להעניק לשחקנים בשוק, yes ו‑Hot, אפשרות נוספת לשימוע.

מאור סבור שלדו"ח ועדת פילבר יש פוטנציאל להיות מהפכני ממש, אבל הוא סובל מדיסוננס: "מצד אחד, טקסטים רהוטים ונחרצים על חשיבותה של התחרות והתפקיד השלילי של הרגולציה ביחס לאינטרס הצרכני; מצד שני - המחויבות העיוורת והבלתי מנומקת למוסד הבעייתי והארכאי של חיובי תוכן - כלומר, חובה המוטלת על גוף משדר לממן מכספו הפקה של תכנים ישראליים. כולם רוצים טלוויזיה ישראלית איכותית, וכולם מכירים בחשיבות התרבותית של יצירות כמו 'שטיסל' ו'סרוגים'. אבל כשמכריחים גופי שידור לממן את התוכניות האלה, הצרכן משלם על זה שלוש פעמים: פעם אחת בכספי המיסים, בפעם השנייה בכך שהמחיר המנופח שגופי השידור נאלצים לשלם מגולגל לצרכן, ופעם שלישית בכך שחובות התוכן הופכים את השוק לבלתי תחרותי וחוסמים את הכניסה לשחקנים חדשים".

מאור וחבריו באגודה יפעלו בהמשך הדיונים על יישום הדו"ח כדי לשנות את הסעיפים הבעייתיים הללו.

"הלקטורים לוקים בעיוורון וחדגוניות"

הסרט 'פקודה לא חוקית' שיצא בארצות הברית בשנת 2000, עוסק בקצין אמריקני שמועמד לדין על הרג 83 אזרחים שהפגינו מול שגרירות ארצות הברית בתימן. השאלה המרכזית בסרט: האם ההמון היה חמוש או לא. עורך דין ששכר הקצין יוצא למסע בתימן, ובמהלך שהותו שם מלווה אותו ברקע ילדה קטנה שאיבדה את רגלה באותו אירוע והלב נכמר. אך באחד מהפלשבקים בסרט (זהירות, ספוילר) רואים את אותה ילדה מחזיקה בנשק ויורה בו לעבר השגרירות – מה שמוכיח כי הירי של החיילים האמריקנים לא היה לשווא.

"לפני כמה שנים ראיתי את הסרט עם חברי הטוב רן פרחי ז"ל. לאחריו הבנתי שאפשר להשתמש בקולנוע לטובת מסרים שאני מאמין בהם ולא רק למחות נגדם", משתף מאור. התוצאה: מחקר שערך מאור דרך מכון קהלת על מדיניות תקצוב הקולנוע בישראל. במחקר הוא מגלה תובנות מפתיעות, עד כדי כך ששקל באותם ימים להקים קרן אלטרנטיבית לתקצוב הקולנוע בישראל.

בישראל ישנן חמש קרנות לקולנוע, שתיים מתוכן מממנות פיצ'רים (סרטים באורך מלא): קרן הקולנוע הישראלי וקרן רבינוביץ'. "גילינו ממצאים מאוד מעניינים. מ‑2006 עד 2015 הופקו קרוב ל‑400 סרטים ישראליים. רק שני הופקו בלי כסף ממשלתי בכלל. בממוצע, מתוך כל הסרטים שהמדינה מממנת, יש רק שניים או שלושה סרטים שמצליחים בקופות. בנוסף לכך גילינו שאנחנו המדינה היחידה שבה הלקטורים בקרנות אלו אינם מועסקים על ידי הממשלה אלא על ידי גופים פרטיים. הלקטורים הם גילדה סגורה. הם לא חייבים דין וחשבון לאף אחד, הם מעבירים תקציב למי שהם מחזיקים ממנו. אני מאשים אותם בחד גוניות, בעיוורון".

אחת ממטרות המחקר הייתה לגלות מה היעדים של קרנות הקולנוע בישראל והאם הם מושגים. "גילינו שנכנסנו לעידן של סרטים שבמהותם לא מיועדים לקהל ישראלי. יש שמונה נקודות שאפשר לקבל על השתתפות בפסטיבל בחו"ל ועוד שמונה נקודות על זכייה בפסטיבל בחו"ל, ורק שמונה נקודות על השתתפות בתחרות בישראל. אבל כאשר בודקים במסמך המטרות על התקצוב, כתוב שאחת מהמטרות היא נתינת ביטוי לתרבות הישראלית ביצירה. כשאני מתגמל לפי ההצלחה בפסטיבלים בחו"ל, אני מחטיא את המטרה".

אז מה הפתרון שעליו המלצתם?

"ההמלצה המרכזית שלנו היא להחזיר את המסלול התמריצי, שבו סרט נמדד לפי הצלחתו בקולנוע. אם הסרט הצליח, היוצר מקבל כספים כנגד ההכנסות מהמכירות. זאת לצד התמיכה בקרנות, ואז משקיעים ירצו להשקיע בקולנוע. זה היה בעבר, וזה מה שירים מחדש את הקולנוע הישראלי".

במשך כשנתיים שימש מאור כדובר הרבנות הראשית, עד לסוף 2013. במהלך תפקידו זכתה הרבנות ללא מעט כתבות שליליות על תפקודה, ומאור ניסה למרות התקציב האפסי שקיבל להגן עליה כמעט בלי כלים אופרטיביים. הוא הצליח לא מעט, אך אקורד הסיום היה צורם במיוחד. מערכת היחסים בינו לבין מנכ"ל הרבנות הראשית עודד וינר נחשבה לגרועה, ועם היבחרו של הרב לאו לתפקיד הרב הראשי הוא נפלט מתפקידו. למרות זאת, יש למאור לא מעט מילים טובות להגיד על המוסד שדברר.

"הלכתי לרבנות מתוך אמונה שהרבנות היא הליבה של המדינה היהודית", הוא אומר. "המוניטין הבעייתי של הרבנות לא נעלם מעיניי. באתי לתרום את חלקי לשיפור המצב. בסוגיות מסוימות הצלחתי, לא את כל היעדים כבשתי".

"בסופו של דבר, לא הרבה ישראלים זכו לראות מה קורה מתחת למכסה המנוע של הכותרות המכפישות. מדובר באנשים שעושים עבודה קשה. על דבר אחד אני יכול להעיד: מי שנכנס למסעדה שיש בה תעודת כשרות של הרבנות, יכול לסמוך על זה בעיניים עצומות".

זו הצהרה מעט יומרנית, לא?

"ככל שאנחנו מודדים גוף ממשלתי, למיטב ידיעתי מערכת הכשרות ברבנות היא הרגולטור היעיל ביותר בישראל. את זה אני ראיתי בעיניים. למרות כל הטענות והקשיים, המנגנון הזה עובד. אני ראיתי לנגד עיניי נציגים של הבד"צ שמגיעים עם הלקוחות שלהם להגן על התעודה, אחרי מעשים זדוניים של פגיעה בכשרות על ידי אותם לקוחות. זו לא תופעה נפוצה, אבל היא קיימת", מגלה מאור.

אתה אומר לסמוך על הרבנות יותר מאשר על הבד"צים?

"בהחלט. הבד"צים הם חברה בע"מ שהמטרה שלהם זה גם לשמור על הלקוחות שלהם, בנוסף לאינטרס לשמור על המוניטין. במסגרת עבודתי ברבנות ראיתי מקרים שערורייתיים שבד"צים הגנו על בעלי עסקים וביקשו שלא ישללו להם את ההכשר", הוא מגלה. "אני באופן אישי למדתי לא לסמוך על הבד"צים וכן לסמוך על הרבנות. לא משלמים לי כדי לומר את זה", הוא מבהיר. "אני אומר זאת בלב שלם ובנפש חפצה".

"אותו דבר לגבי נישואים, בירור יהדות ופיקוח יהדות. כל הבדיקות שנעשות מביאות לכך שהפספוסים של הרבנות בלהבטיח את שלמות העם ומניעת התבוללות הם אפסיים".

אבל אז מגיע סיפור אחד של ידוען כזה או אחר ומצליח להוציא שם רע לרבנות.

"מטרת הרבנות היא מניעת התבוללות. יש אנשים שהמטרה הזאת לא משפיעה עליהם. מי שהוא יהודי ויכול להוכיח את יהדותו, זה לא מפריע לו. יש כאלה שזה משפיע עליהם, אבל זה לא כי הרבנות רוצה להתאכזר, אלא כי לרבנות יש אחריות במניעת התבוללות לדורות שהיו ולדורות שיהיו, להבטיח את הישרדותו של העם היהודי. נכון, יש אנשים שנאלצים לשלם מחיר, קטן או גדול. מפגש ביורוקרטי הוא לא כיף".

"הרב אליהו מימון, ראש אגף בירור יהדות בבתי הדין, הציב לעצמו לתת תשובות מקסימום אחרי שלושה שבועות. זה לא פשוט, ויש מי שבסוף צריך לעבור גיור למרות תחושתו שהוא יהודי. ברור שזו חוויה לא פשוטה. אבל צריך לזכור, הרבנות לא עושה זאת מרצון אלא מתוך אחריות ומחויבות לשלמות העם היהודי".