"אם היינו זוכים לכבוד ולהיות שווי זכויות בחברה הישראלית, המאבק על הילדים היה נראה אחרת. היות שלא זכינו לכלום בשום תחום, הוא מצטרף למאבק הכולל שלנו על צדק הכרתי", כך אומר ד"ר רפי שובלי, ממובילי המאבק לחשיפת האמת בנושא חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן.
סיפוריהם של עולי תימן וארצות המזרח אינם נותנים מנוח. דמעות האימהות והאחים, הלב שממאן להשלים עם מותם של ילדים צעירים שלא הוכח מעולם, תחושת הבגידה של הממסד וקושי של שנים. פנים רודפות פנים, ומקרה אוחז בעקב המקרה הבא. אח שמחפש את אחיו כצוואה שהשאיר לו אביו, בת שמספרת על אמא שתמיד חיפשה בכל נערה שחרחורת את בתה שאבדה לה, הזמר בועז שרעבי שקרא לבנו על שם תאומתו עדה שנעלמה והוא לא חדל מלכתוב לה שירים ועוד. מבחינת שובלי, הפרק הזה בהיסטוריה הישראלית עוד לא מאחורינו. לחלוטין לא.
הילדים לא רוצים לדעת שנחטפו
הסלולרי של ד"ר רפי שובלי אינו מפסיק לצלצל. אנשים מתעניינים בכנס שהתקיים לפני כמה ימים בסינמטק תל אביב, ויש שמבקשים את עזרתו. כך האישה שאמה הספיקה לומר לה, קצת לפני שהפכה דמנטית, שאחיה, שכולם אמרו עליו שנפטר, בעצם לא מת. האם אמרה זאת לפני כמה שנים, אבל עד היום לא היה לבת את מי לשאול. כעת, כשהמאבק שוב תופס כותרות ותהודה, היא מרגישה שיש לה כתובת. "יש כמה פעולות בסיסיות שהיא יכולה לעשות, ועם התשובות שתקבל אני יכול להנחות אותה הלאה", אומר שובלי, "השאלה היא כמה האישה הזאת מוכנה להשקיע כדי למצוא את אחיה".
לאורך השנים פורסמו סיפורים של ילדים חטופים שמצאו את הוריהם בגיל צעיר או מבוגר, אבל הם לא רבים. "יש יותר ממה שידועים לתקשורת", אומר שובלי, "לא תמיד יש רצון של הילדים או של המשפחות להיפגש, אבל יש ידיעה". המאומצים מקבלים אופציה של פתיחת תיק האימוץ כשהם מגיעים להירשם לנישואין, אבל רבים מהם מעדיפים להשאיר את העבר הכואב מאחוריהם. "הילדים האלה הם קורבנות. זה סיפור שגורם למצוקה נפשית למאומץ, שמבין שנעשה איתו משהו פלילי. רובם לא רוצים טלטלות בחייהם, ובטח לא רוצים להיות שייכים לסיפור חטיפה. גם ההורים המאמצים לא תמיד רוצים שתחפש את ההורים המקוריים שלך, לפעמים זה מתפרש כבגידה בהורות שלהם".
לא כל הילדים שנחטפו גדלו בארץ. המנגנון פעל כך שבמחנות עולים רבים הופרדו הילדים מהוריהם בשל התנאים הפיזיים הקשים וגודלו בבית ילדים. במקרים אחרים, ילדים שחשו ברע אושפזו בבתי חולים או במרפאות. ההורים הגיעו לבקר את הילדים מדי יום, לפעמים כמה פעמים ביום כדי להניק. יום בהיר אחד, בלי הודעה מראש, הודיעו להורה המבקר שהילד נפטר, בדרך כלל בלי תעודה, בלי להראות גופה ובלי לשתף בסידורי הלוויה. מיעוט קטן הצליח להשיב אליו את הילדים אחרי הקמת מהומה. ברוב המכריע של המקרים, הורים שהרימו קול סולקו על ידי הצוות המקצועי או כוחות הביטחון. הילדים האלה הועברו לבתי ילדים, בדרך כלל של ארגוני נשים, במרבית המקרים ויצ"ו. למעונות האלה היו מגיעים זוגות ללא ילדים מהארץ או מחו"ל, ובוחרים את הילד שאותו ירצו לגדל. היו גם מקרים של חטיפות מחצרות הבתים וממרחבים ציבוריים, לפעמים היישר לקיבוצים.
ילדים שאיש לא בחר בהם גדלו במוסדות. כך היה למשל עם דודו דהן, שסיפורו התפרסם כמי שנחטף מאמו ביום שבו נולד, והוא שהה במשך שנים במוסד למפגרים בלי שהיה מפגר. חייו, כצפוי, נהרסו.
המושג "ילדי תימן" או "חטופי תימן" אינו חדש. הוא עולה לסדר היום מדי כמה שנים. כיום כבר ידוע כי רוב החטופים היו מבני תימן, אבל היו גם ילדים בני עדות המזרח האחרות ומקרב יוצאי הבלקן ואפילו כמה בודדים יוצאי רומניה שנחטפו. כשהילדים האלה בגרו והגיעו לגיל גיוס, נשלחו צווי גיוס למשפחתם המקורית, ואף לוכדי עריקים לא מאוד עדינים הגיעו כדי להפוך את הבית ולחפש את הנער שמתחמק מלשרת את מדינתו. שלוש ועדות חקירה התבקשו לחקור את התופעה הקשה, שאירעה בחסות רופאים, אחיות ועובדות סוציאליות. הראשונה הייתה ועדת חקירה פרלמנטרית שהוקמה בשנת תשכ"ז, אבל התשובות שסיפקה היו רפות ומטייחות. כעבור 21 שנים, אחרי לחץ ציבורי, הוקמה ועדה חדשה, הפעם בראשות השופט משה שלגי. גם הוועדה הזאת לא סיפקה תשובות אמיתיות. השופט עצמו אמר כי אין לו די סמכויות, חוקרים ותקציבים.
בתום שבע שנים נוספות, בעקבות דרישתו של הרב עוזי משולם, ההתבצרות בבית ביהוד והאירועים שהתחוללו סביבו, עלה הנושא שוב לסדר היום והפעם הוקמה ועדת חקירה ממלכתית. הוועדה סיימה את תפקידה בשנת תשס"א, ופרסמה דו"ח שהתפרש על פני כמעט 2,000 עמודים. הועדה מצאה כי למעלה מ‑700 תינוקות אכן נפטרו, וכי כמה עשרות אחרים גורלם עלום. המשפחות לא הסכימו לקבל את הממצאים, ובמהלך השנים הצטרפו עיתונאים וחוקרים רבים שמגלים סימני שאלה גדלים והולכים על רישומים כוזבים, הטעיות וסיפורים מסמרי שיער. על המסמכים של ועדת החקירה הממלכתית הוטל חיסיון חסר תקדים למשך 70 שנה. את החיסיון הזה מבקשים היום הארגונים למען חשיפת גורל הילדים, להסיר.
ד"ר שובלי (56), רופא שיניים שמתגורר ברחובות, הפך לאחד הדוברים הבולטים של המאבק בגלגולו הנוכחי. ד"ר שובלי גדל בשכונה תימנית ברחובות, ומספר שהעובדה שילדים נעלמו ממשפחות תמיד הייתה מדוברת, "אבל חשבתי שאולי הילדים נפטרו והממסד התנהג עם ההורים כמו בהמות ולא סיפר להם, ומכאן הייתה התחושה של חוסר ההבנה". מה שהבהיר לשובלי שהסיפור הוא אחר לגמרי, היה המפגש עם הרב עוזי משולם ביהוד. "אני לא אדם חובש כיפה ולא תלמיד שלו", שובלי מבהיר, "אבל הלכתי לבקר שם, ותוך שתי דקות הבנתי שהילדים חיים. לא עוזי משולם שכנע אותי אלא ההתנהגות המשטרתית. היא הייתה של פאניקה. היו שם שוטרים בממדים של אירוע טרור בינלאומי. כשראיתי את זה אמרתי לעצמי: הילדים בחיים. על ראש הגנב בוער הכובע".
שובלי החל לאתר פעילים בנושא והחליט ליטול חלק במאבק. היום הוא חבר בפורום 'אחים וקיימים', שכולל אישי ציבור, רבנים, משפטנים וחוקרים וכמובן את בני המשפחות. לדברי שובלי, הפורום מחזיק היום את כל המידע שנמסר בעל פה וגם את המידע המתועד, במידה וישנו. שובלי פועל גם בעמר"ם - פורום לחטיפת ילדי תימן, בלקן ומזרח. אל המאבק הצטרפו לאחרונה בני הדור השלישי, הנכדים של העולים, שכבר בגרו בעצמם. היקף ההיענות של בני הדור הזה מפתיע את הפעילים. דור ההורים, ההולך ונעלם, נושא עמו רגשות של בושה, חוסר לגיטימציה לצער וגם אשמה, כפי שסיפרה אחת האימהות, שהיא כל הזמן מכה על חטא. "איך עזבתי לו את היד? איך נתתי אותו? הוא כל הזמן עומד מול העיניים שלי". דור הבנים מבולבל לפעמים ולא תמיד יודע אם לחשוף ולאן ללכת. דור הנכדים שבגר מבין בלי נקיפות מצפון שהמדינה צריכה לתת את הדין.
אלפי חטיפות במשך עשרות שנים
ההנחה המקובלת היא שהחטיפות אירעו בשנותיה הראשונות של המדינה, קרי, תש"ח עד תשי"ד. בפני הוועדות הוצגו כ‑1,000 מקרים של חטיפות. ד"ר שובלי מדבר על היקף תופעה אחר וגדול הרבה יותר. "פרסמנו רשימה שמית של 1,500 ילדים, אבל אנחנו מדברים על כמה אלפים טובים וזה יכול להיות קצת יותר. לא כל המקרים הופיעו בפני הוועדות". מדוע? היו כאלה שהתביישו והסתירו, אחרים לא יכלו להתלונן. "בהתחלה היה קריטריון של מוצא. נתנו רק לתימנים להתלונן. אחר כך היה קריטריון של שנים מאוד מסוימות, ואם נפלת על חודש לפני או חודש אחרי לא יכולת להתלונן. היות שהמנעד של המקרים הוא עשרות שנים, רבים לא התלוננו".
עשרות שנים?
"בוודאי. המקרה הראשון שאני מכיר הוא מ‑1929. מדובר במשפחה משכונת שעריים ברחובות, שהילד שלה אושפז ב'הדסה' תל אביב ומשם נחטף בנסיבות שדומות לסיפורים הקלאסיים. אמרו שהוא מת ולא רצו לתת להם שום מסמך על זה. המשפחה נכנסה לדין ודברים ואז הזמינו להם ביטחון ונפנפו אותם. משנות ה‑40 יש לנו כבר מקרים עם מסמכים. המקרה האחרון הוא משנת 1973".
באמת?
"בטח, בשנות ה‑60 יש שיטפון של מקרים".
אלה שנים שכבר פועלת בהן ועדת חקירה בנושא.
"ובכל זאת החטיפות ממשיכות. בכנס שערכנו מישהי מהקהל סיפרה על מקרה משפחתי משנות ה‑70. זה מקרה מבית החולים קפלן ברחובות. הילד אמור להיות בן 40 פלוס".
טווח השנים שאתה מדבר עליו מפריך את הטענה שבעצם כל התופעה נבעה מבלגן ברישומים של מדינה שנמצאת בתחילת דרכה.
"הטענה הזאת היא שקר גמור", חורץ ד"ר שובלי, "מדינת ישראל לא קמה באופן רגיל. הייתה לה אוטונומיה רבת שנים שקראו לה 'המדינה שבדרך'. כל המוסדות כבר היו, ועם קום המדינה רק שינו כותרת. זה קשקוש. זה לא שהיה כאן סדר יקי, אבל את זה גם היום אין". תשובה נוספת על טענת הבלגן היא שהמדינה הציבה גרסת נגד לסיפורי החטיפה. "אם היה בלגן, אז איך למדינה יש גרסה? היא אומרת שהילדים נפטרו. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה".
אלו דברים שקשה לעכל. כולנו יודעים שבשנות טרום המדינה ואף בשנים הראשונות לקיומה היו נורמות שבמשך השנים הפכו ללא לגיטימיות. יש רצון להאמין שלאט לאט מדינת ישראל כן מסדירה דברים, עוקבת אחריהם, הופכת מוסרית ורגישה יותר.
ד"ר שובלי פותח צוהר להסתכלות עמוקה וכוללת הרבה יותר על התופעה. "המחשבה הייתה שההורים הם בעיה שצריך לפתור". שובלי מדבר על חשיבה גזענית שורשית ועמוקה. "יש טקסט מ‑1901 של מנהלת בית ספר חובבי ציון ביפו. היא מדברת על התלמידות הספרדיות שלה, שההורים משחיתים את נפשן ובית הספר מציל אותן. זה משהו שמשוקע מאוד עמוק בחשיבה של היהדות יוצאת אירופה, בעיקר מרכז אירופה". שובלי מרחיב מבט אל כל העולם המערבי, ומספר שבמדינות רבות התבצעו חטיפות ילדים ממשפחות לא ראויות. "זה סוג של נורמה. העולם האינטלקטואלי שמשם מגיעים כל האנשים שביצעו את החטיפות בישראל, למשל הרופאים, הוא חלק מהעולם המחשבתי שמאפשר דברים כאלה. תורת הגזע היא תורת מיינסטרים עד מלחמת העולם השנייה".
נכון. אבל מלחמת העולם השנייה מתרחשת, ובדיוק האנשים האלה שעליהם אתה מדבר יצאו ממנה פצועים וחבולים.
"תורה כזאת לא נעלמת בחמש דקות. היום היא לא פוליטיקלי קורקט, אבל תראי מה קרה בבחירות האחרונות, כל הדיבור על עדר של בהמות". לדברי שובלי, ההתבטאות הזאת של עודד קוטלר אחרי הבחירות, מתכתבת עם התבטאויות של קאנט, שהאמין בנאורות בכל מאודו. "הנאורות היא פרויקט הדה-הומניזציה הכי גדול שיש. הוא מחלק את העולם לאלה שעברו את תהליך הנאורות והפכו לאדם, אנשים שמגיעים ממרכז אירופה בעיקר, וכל יתר האנושות שהם במצב חייתי אינפנטילי. בשם האמונה הזאת האירופים קרעו לכל העולם את הצורה". שובלי טוען שיש סוג של הסתכלות כזאת גם בשיח המקומי.
קשה להאמין שיהודים יעשו דבר כזה לאחים שלהם.
שובלי כמעט צוחק. "יהודים הם בני אדם, הם חלק מהאנושות. האנתרופולוגיה היהודית דיברה על גזעים של יהודים. זה היה בלתי נסבל לאיזה פריץ ברגר לחשוב שהוא ואיזה אתיופי, שחור, הם מאותו גזע. זה הכתים אותו, גם ככה באירופה אומרים עליו כל מיני דברים".
"המזרחיים בספרות הם קופים דוברי עברית"
שובלי אומר דברים חריפים, אבל מובאות שהוא מביא מההיסטוריה הארץ-ישראלית עומדות לצדו וכך גם הספרות. "כשאנחנו מסתכלים על השירה והספרות, אנחנו מגלים שלמזרחיים אין עולם פנימי. הם קיימים מהעור והחוצה. לדמויות המזרחיות אין לבטים ולא פסיכולוגיה. לחלוצים יש לבטים ואידיאלים, המזרחיים הם קופים דוברי עברית".
גם כאן שובלי מתבל את דבריו בדוגמאות. המוכרת שבהן היא השיר "מרים בת ניסים". אמנם שושנה דמארי שרה אותו בחדווה, אבל שובלי חושב שהחמור בלעם שמצורף למשפחה הוא לא חד פעמי ולא מקרי. "הדימוי של התימני והחמור שלפעמים הם אחד, שני צדדים של אותו דבר, נמצא בציורים, על עטיפות של מסטיק, בכל מקום". זו הסיבה שכשהתימנים הגיעו לארץ, במקום לתת להם מגורים כמו לחלוצים, שיכנו אותם ברפת או בדיר. "אם אתה קרוב לעולם החי מעצם טבעך, אז הפרה היא בת דודה שלך מצד האמא, ואז מה זה כל כך נורא שאתה וילדיך תגורו קצת ברפת? זה נראה כמעט טבעי".
גם את היהדות של התימנים לא קיבלו בהתחלה, מספר שובלי. לא צירפו אותם למניין והשחיטה שלהם לא נחשבה כשרה. "במחנה חאשד (מחנה מעבר לעולים בתימן בשנות הקמת המדינה, ע"ל) שפת הדיבור הכי נפוצה עם העולים הייתה מכות במקל, גם הרופאים. הם לא הכירו לא באנושיות שלהם ולא ביהדות שלהם. אז כשאת אומרת יהודי לא יעשה ככה ליהודי, על מה את מדברת?".
כל החשיבה הזאת היא שהכשירה את חטיפת הילדים והשמתם בבתים אחרים, אומר שובלי. אם משפחת המוצא איננה לגיטימית ואיננה ראויה לגדל ילדים, אין לה רגשות ועומק, אז כדאי לקחת לה את הילדים. זו כמעט מצווה. החטיפה, מבחינתו, היא נקודת הקיצון של כל ההתנהלות כלפי המזרחיים. "פירקו למשפחות את הצורה. הוציאו את הילדים לפנימיות, לימדו אותם 'אנו באנו ארצה' במקום שירים שהיו בבית. גרמו לילדים להתבייש בהורים. היו תקופות שהדור שלי התבייש בהוריו".
את כל הדברים האלה חשת כנער, והחשיפה לעוזי משולם נתנה חותמת לדברים?
"לגדול כמזרחי בישראל זה משהו שאני לא יודע איך להעביר לך. זה לא לגדול באותה מדינה. כן, גם היום. אנחנו, כל הדור שלנו, שאפנו להיות בלונדינים כשנהיה גדולים, כי למדנו בבית הספר שהבלונדינים הקימו את המדינה. להיוולד אשכנזי זה להיוולד עם חיש גד שאתה יכול לגרד בכל מיני הזדמנויות בחיים. להיוולד מזרחי זה להיוולד עם אוברדראפט כזה שאתה צריך לפצות עליו כל פעם מחדש. זה יכול להיות בריאיון עבודה, בסלקציה במועדון או בקבלה לבית הספר. יש לך כל מיני חוויות לא מנוסחות ואז כשאתה מתבגר, אם אתה מתעניין, אתה מבין אותן לעומק. אירועי יהוד נתנו לי את ההבנה הגדולה. הניסוח של הפרטים זה מההתעניינות והקריאה שלי".
היו לאורך השנים ועדות חקירה שונות. לא נראה שמישהו עשה שם עבודה נוקבת. אבל האם לא היו אנשים הגונים לאורך הדרך?
"יש הנמקות מוסריות: הצלת את הילד, עשית לו טובה, ומה, תעשה לו עכשיו צרות? תפגיש אותו עם התימנים האלה? אחר כך אתה יכול לומר שכדאי לשתוק בשביל הטוב העליון של המדינה המותקפת גם כך, וחשיפה כזאת תפגע בתדמית שלה ובלגיטימציה שלה. וחוץ מזה, זה לא נורא. מה ההבדל בין שישה לשבעה ילדים? זה דבר שכל האחיות אמרו להורים: עוד יהיו לכם הרבה ילדים. היו גם פה ושם אנשים שדיברו אחרת, אבל קולם כמעט לא נשמע".
לשובלי ברור שראשי המדינה ידעו על הנעשה. בזמן אמת שאל אחד הח"כים מעל דוכן הכנסת האם ילד תימני הוא סחורה. גם בשנות ה‑80 התבטא מנחם פרוש על כך שהיו חטיפות ושזה היה פשע נורא. "ההסתרה נובעת מההיקף של התופעה, וגם מכך שהיא אומרת משהו על אנשים שנחשבים לאבות האומה. לדעתי זה מאיים על סיפורים מאוד יסודיים וזהותיים שאנשים מספרים על עצמם. יש מחנה שלם במדינת ישראל שמספר לעצמו שעד שנת 67' היינו צדיקים, תמימים ומכילים, ואז הכיבוש השחית אותנו. נדמה לי שפרשת ילדי תימן מתנגשת חזיתית עם הטענה הזאת. אם אנחנו מושחתים או לא זה דיון אחר, אבל זה לא בא משם".
ד"ר שובלי חותר גם לרובד עמוק יותר. "יש לאוכלוסיות מסוימות, מעוטות פיגמנטים, הבנה שדרך התרבות מגיעה השליטה האמיתית. הן מחליטות למי יש תרבות ולמי פולקלור, מה זה אוכל גורמה ומה אוכל של שוק. החלוקה הזאת חיונית מאוד להצדקה המוסרית של הריבוד החברתי". שובלי אומר שיש למקם את המאבק של היום בהקשרו הנכון: המאבק על המקום הנכון והראוי למזרחיים במדינת ישראל. "התימנים תמיד נגעו במאבקים שלהם בצדק הכרתי ולא חלוקתי, הם לא תבעו ממון. הם אמרו: הגענו לכאן לפני הביל"ויים, הם טענו: גירשתם אותנו מכינרת, חטפתם לנו ילדים וגנבתם לנו תכשיטים. התימנים התווכחו עם הממלכה על נושאים הכרתיים".
אם המדינה תוותר בסוגיות האלה, המהותיות, מסביר שובלי, היא בעצם ממוטטת כמה תובנות יסוד שלה. למשל, למי שייכת המדינה. "יש אמירה של האנשים האלה ש'גנבו לנו את המדינה'. המדינה היא שלהם כי הם באו ראשונים וייבשו את הביצות. מהסיבה הזאת מגיע להם והם יקבלו את רוב הקרקעות הערביות הנטושות", וכך גם את משאבי התרבות. אם העולה מאירופה לא הגיע ראשון ולא היה כאן לבד, אקסיומות רבות קורסות.
הדור השלישי יוצא למאבק
נושא חטיפת הילדים עולה, כאמור, מדי כמה שנים לסדר היום. כיום הוא נמצא שוב בטמפרטורת רתיחה בגלל הצטרפות כמה נסיבות יחד. כנס שארגן ד"ר שובלי במסגרת עמותת 'ליבי במזרח' שיתף את הדור הצעיר בפרשה, והחלה פעילות מאורגנת של הדור השלישי. במקביל עמותת עמר"ם ערכה יום מודעות לנושא ביום השנה לפטירתו של הרב עוזי משולם. אחר כך התקיים כנס אקדמי בנושא ושודרה כתבה של רינה מצליח שחשפה את כוונת הארגונים לעתור לבג"ץ כדי להסיר את החיסיון מעל חומרי ועדת החקירה. לאחרונה הוקמה שדולה לנושא בכנסת, בהובלתה של ח"כ נורית קורן. שרת המשפטים איילת שקד פנתה לראש הממשלה בבקשה שימנה שר שיקדם את הסרת החיסיון. ראש הממשלה נענה ומינה את צחי הנגבי לעסוק בכך. אלה הם צעדים משמעותיים, אבל ד"ר שובלי למוד הניסיון איננו מתרשם מכך. "אנחנו בשלב המילים היפות", הוא מחכה למעשים, וגם אחר כך, הוא מסביר, צפויה דרך ארוכה.
מה המטרה שלכם היום?
"לדעת מה קרה, לא פחות ולא יותר. לתת תשובה למשפחות. הסרת החיסיון היא לא סוף פסוק. צריך ללמוד את החומרים ולעבד אותם. אחר כך צריך לקבל הכרה ממלכתית שהיו דברים מעולם, שזה יכול להתבטא בהמון צורות: תוכניות לימודים, הפיכת הנושא ללגיטימי, הנצחה פיזית ולא קשקושים".
ד"ר שובלי לא מזכיר פיצויים, אבל גם זו יכולה להיות דרישה מצד המשפחות. "אנחנו רוצים הכרה ברמה גבוהה, ברמה שזה קרה. לא התנצלות ריקה מתוכן. זה משהו עמוק, תהליך". במקביל מתחילות להתקדם תביעות פרטניות של משפחות בבתי משפט. הנתבעים הן הרשויות ואנשי המקצוע האחרונים שנגעו בילד, "כל משפחה והמאפיינים שלה. המטרה היא שהמדינה תוכיח את מה שהיא טוענת. אם היא טוענת שהילד נפטר ונקבר במקום מסוים, שיפתחו את הקבר, נראה אם יש שם משהו בכלל". בינתיים לא נפתחו קברים והתביעות שהוגשו תקועות כרגע. "דבר אחד בטוח, אנחנו לא נוותר על שום דבר. כבר הוכחנו את זה".