לאחר תפילת שחרית באולם ישיבת 'נתיב מאיר' שבשכונת בית וגן בירושלים, עוד נותר פסק זמן עד לבוא הרב המחנך, ואותו ניצלו התלמידים לסיפורי חוויות מיום אתמול. ישראל תיאר כמה גולים הבקיע במשחק הכדורגל, ויוני סיפר על הפעולה המוצלחת שהעביר אתמול בסניף.
בהדרגה שככו הדיבורים. התלמידים היושבים ראשונים בכיתה שמו לבם לבואו של הר"מ, הרב דוד, ונעמדו, ואחריהם ניצבו יתר התלמידים בכיתה.
משהו מיוחד היה היום - לרב דוד נלווה נער, שפניו לא היו מוכרות לאף אחד מהתלמידים.
"שבו בבקשה", הורה הרב דוד, והוסיף: "לפני שנתחיל את שיעור הגמרא שלנו, ארצה להציג בפניכם את התלמיד החדש שלנו, יצחק. הוא עולה חדש שהגיע לארץ לפני כשבוע עם משפחתו מאנגליה. שם הוא למד קצת עברית, אבל עברית לגביו זו 'לשון הקודש' - שפת התנ"ך, המשנה והגמרא, ששונה מהשפה המדוברת שלנו, וגם הביטוי שלה שונה. אני מקווה שכעת, לאחר שאתם מכירים את הרקע של יצחק, תקבלו בהבנה את השוני שלו, וגם תעזרו לו להשתלב בלימודים ובחברה".
"בבקשה יצחק, שב כאן", הורה הרב דוד ליצחק על הכיסא הפנוי שליד אפי, "מהיום, זה יהיה מקומך". יצחק הניד בראשו, הניח את התיקייה שהביא איתו על השולחן והתיישב. התלמידים הביטו בו בעניין. הם שמו לב שהוא מוציא ממחטה מכיסו ומנגב בה את זגוגיות המשקפים שהרכיב.
שיעור הגמרא החל. יצחק היה מרוכז מאוד. הוא עקב אחרי שפתיו של הרב דוד, והעתיק כל מה שכתב על הלוח. סוגיית הגמרא באותו יום הייתה מורכבת מפרטים רבים והוא לא החסיר אף מילה. כשנשמע הצלצול, יצחק עדיין לא סיים להעתיק הכול. הוא נראה נבוך והסתכל סביבו. כמעט כל בני הכיתה נעלמו החוצה כדי לשחק בחצר.
הוא היה מודאג. "מה אעשה", חשב בלבו, "אם כבר בשיעור הראשון איני מספיק לעמוד בקצב של הכיתה, מה יהיה איתי הלאה? בטח אכשל...", החל הייאוש לכרסם בלבו.
יום הלימודים הגיע לקצו. יצחק סיימו בהרגשת עצבות. הוא לא אמר דבר לאף אחד, גם לא לרב, אלא חיכה עד שיצאו כל בני הכיתה, ולאט לאט שם פניו לעבר היציאה. במסדרון חיכה לו שמעון רוזנברג, אחד מתלמידי כיתה ט'.
הוא ניגש ליצחק והציג את עצמו: "אני שמעון". לאחר מכן לחץ את ידו, והוסיף: "אל תדאג יצחק, מהיום אני אכין איתך את השיעורים, אסביר לך כל מה שלא תבין, ותראה שאתה תצליח בלי שום בעיות!".
מילות העידוד של שמעון החיו את יצחק. לראשונה באותו יום נראה על פניו חיוך קל.
"תודה רבה לך, שמעון", אמר.
במשך ימים רבים תמך שמעון ביצחק, הכין עמו את השיעורים, דאג שיבין היטב את חומר הלימודים, והעיקר - עודדו וקירבו אל ההווי הכיתתי והישראלי.
שמעון היה מוכר לבני כיתתו בכינוי שג"ר, לאחר שאחד הרבנים ראה את ראשי התיבות של שמו על נרתיק התפילין שלו, וכינה אותו כך בתור הלצה.
לאחר ששג"ר סיים את לימודיו בישיבה התיכונית 'נתיב מאיר', הוא עבר ללמוד בישיבת ההסדר 'כרם ביבנה'. בשנת תשל"ג למד בישיבת 'מרכז הרב' ואצל הרב שלמה פישר וכמה מקובלים. באותה שנה נישא למרים זיו והחל ללמוד בכולל של ישיבת 'הכותל'. הוא נפצע במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, כאשר הטנק שבו נהג ספג פגיעה ישירה. לאחר שהחלים, חזר ללימודיו בכולל והוסמך לרבנות.
אחר כך לימד הרב שג"ר כר"מ בישיבת 'הכותל' והיה ממקימי ישיבת 'מקור חיים'. בסוף תשנ"ו הקים את ישיבת 'שיח יצחק', שם שימש כראש ישיבה, והפך לדמות מקורית ומיוחדת בין הוגי הציונות הדתית.
בשבט תשס"ז התגלה כי הוא חולה בסרטן הלבלב. בערב שנערך לרפואתו הוכרז על הקמת מכון להוצאת כתביו לאור. הרב שג"ר זצ"ל הלך לעולמו בכ"ה בסיוון תשס"ז ונטמן בהר הזיתים.
בין המנחמים הרבים הגיע לביתו גם יצחק, חברו לספסל הלימודים ב'נתיב מאיר'. 42 שנה חלפו מאז שעלה מאנגליה, אך הוא לא שכח את מיטיבו. הוא סיפר לאשת הרב כי שמעון בעלה היה היחיד ששם לב לקושי שלו כתלמיד עולה חדש, והיחיד שהציע לו את עזרתו. כמחווה של הכרת הטוב, ביקש יצחק לרכוש את כל ספרי הרב שג"ר שיצאו לאור.
סופר על ידי הרבנית מרים, אשת הרב שג"ר זצ"ל
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il