ביום רביעי הקרוב ימלאו על פי הלוח הגרגוריאני חמש שנים לאירוע מכונן בתולדותיה של מדינת ישראל, שבזמן אמת נדמה היה שהוא משנה את פניה של המדינה.
לא, לא פרצה אז מלחמה, גם לא נפלה ממשלה. ב‑13 ביולי 2011 נאלצה בחורה צעירה כבת 25, דפני ליף שמה, לעזוב את דירתה שבתל אביב, עם תום חוזה השכירות. ליף, בת להורים תושבי כפר שמריהו, החליטה לא לעזוב סתם כך ולחפש דירה אחרת, או לחזור לזמן מה לבית ההורים. במקום זאת היא פתחה "אירוע" ברשת החברתית פייסבוק, שבו הזמינה אנשים להצטרף למאהל מחאה שהוקם למחרת היום, ב‑14 ביולי, בשדרות רוטשילד, סמוך לכיכר הבימה.
בערך חודש קודם לכן פתח צעיר חרדי, גם הוא כבן 25, איציק אלרוב שמו, תושב בני ברק נשוי ואב לילד, קבוצת פייסבוק עם שם לא קריאטיבי במיוחד: "קוטג' - מוצר כל כך בסיסי שעלותו הגיעה לקרוב ל‑8 שקל. לא קונים במשך חודש!". העילה לפתיחת הקבוצה הייתה נסיקת מחיריהם של מוצרי חלב שהפיקוח עליהם הוסר, בין היתר בהשפעת מכירת 'תנובה' לקרן ההשקעות 'אייפקס'. מארגני המחאה ביקשו מהלקוחות דבר אחד: אל תקנו גבינת קוטג' במשך חודש אחד שיתחיל בתאריך 1 ביולי.
שני מיזמי המחאה הללו התפשטו בתוך זמן קצר כאש בשדה קוצים. זה התחיל ברשתות החברתיות, אולם את הגב העיקרי לשני המיזמים הללו נתנה דווקא התקשורת הממוסדת. העיתונים הגדולים, ערוצי הטלוויזיה המסחריים ואתרי האינטרנט הממוסדים הגדולים שלפני חמש שנים כבר הגיעו לעוצמה דומה לתקשורת הקלאסית ואף גדולה ממנה, חיבקו חיבוק גדול את שתי חבורות המוחים.
ליף ואלרוב לא נשארו לבד. לכל אחד מהם הצטרפה חבורה של אנשים קרובים שהובילו יחד איתם את מחאת הדיור ומחאת הקוטג'. למשך חודשיים-שלושה בקיץ 2011 נראה היה לכל מי שצרך תקשורת ישראלית שמדינת ישראל הולכת להשתנות, לפחות מבחינה כלכלית-חברתית. לראשונה בתולדות המדינה מילאו אלפים את הכיכרות כשהסיסמה היא כלכלית-חברתית ולא פוליטית. רוח של שינוי גדול הייתה באוויר.
חמש שנים לאחר מכן דבר אחד ברור ללא כל צל של ספק: שינוי מהותי, חובק מדינה וחברה – לא קרה כאן. מצבו של מעמד הביניים הישראלי, הצעיר יותר שעמד במרכז מחאת הדיור והמעט יותר מבוגר שעמד במרכז מחאת יוקר המחיה, לא השתפר.
כדי לא להיות רק שליליים, נציין כמה דברים שדווקא השתפרו מאז המחאה. אם תיכנסו היום לסופרמרקט הקרוב ותחפשו במקרר גבינת קוטג' של תנובה, תגלו שמחירה נע סביב חמישה שקלים וחצי. על גבינת קוטג' של המתחרות ייתכן שתשלמו אפילו פחות. טראומת המחאה ההיא לא מאפשרת ליצרניות הגדולות להעלות את מחירו של המוצר שהפך לסמל, וחובבי הקוטג' נהנים כל הדרך אל הסופרמרקט.
בנוסף לכך, כולם בוודאי זוכרים את ועדת טרכטנברג שקמה בעקבות המחאה. הוועדה ניפקה הרבה המלצות, אבל שתיים מרכזיות מתוכן משפיעות על כל מי שיש לו ילדים קטנים. כל ילד במדינת ישראל של 2016 זכאי לשלוש שנות גן בחינם. מדובר בהטבה ששוויה לכל ילד עומד על יותר מ‑22 אלף שקלים. בנוסף לכך, זכאי כל אב לילד בשלוש שנות חייו הראשונות להטבת מס, ששוויה הכולל במונחי 2016 עומד על כ‑15 אלף שקלים. 37 אלף שקלים הטבה לילד זה לא סכום מבוטל. לוועדת טרכטנברג היו כמובן עוד המלצות, אבל אלו כאמור ההמלצות שכל אחד מהזוגות הצעירים של מעמד הביניים מרגיש בכיסו ממש.
למרות זאת, ברור שהמחאה לא שינתה את המציאות הישראלית. מחירי הדירות המשיכו לעלות וגם מחירי השכירות לא נחו. גם מחיר סל המזון בישראל נותר גבוה יחסית בהשוואה למדינות מערביות רגילות. פרט לשני הנתונים הללו, נמשכה גם בחמש השנים האחרונות מגמה ארוכת שנים: השירותים האזרחיים אינם תואמים את רמתה הכלכלית של המדינה, ובוודאי שאינם תואמים את נטל המס שמוטל על אזרחיה. נטל המס בישראל הוא נחשב לממוצע בעולם המערבי, אך רמת השירותים האזרחיים היא מהנמוכות בעולם המפותח.
לא הפכנו לחברתיים
למה זה קרה לנו? הדבר החשוב והראשון שצריך לומר בהקשר הזה הוא שהשיטה במדינת ישראל לא השתנתה. חלק ממובילי המחאה קיוו אולי שהמדינה תאמץ מדיניות שמכונה בשפה המכובסת "חברתית", אולם בפועל הכוונה למדיניות סוציאליסטית. מדינת ישראל לא הפכה לשחקן משמעותי בשוק הדיור, לא למכירה ולא להשכרה. פיקוח על מחירי השכירות לא קרה, וככל הנראה גם לא יקרה. מאחר שתנאי המאקרו-כלכלה לא השתנו גם הם, כלומר סביבת הריבית נותרה נמוכה, מחירי הדירות לא שינו את מגמתם והמשיכו לעלות. בסופו של דבר, השיטה נותרה על כנה.
הגורם המרכזי השני שמשפיע בהקשר הזה הוא העובדה שנותרנו עדיין "באותה שכונה". מאז מחאת קיץ 2011 השתתפה ישראל בשני מבצעים צבאיים בדרום, 'עמוד ענן' ו'צוק איתן', נאלצה להתמודד עם שינוי המצב הגיאופוליטי בכל המרחב שכונה "האביב הערבי", ובסופו של דבר הוצאות הביטחון שלה לא קטנו. חלקו של תקציב הביטחון מתקציב המדינה בישראל גדול יותר מפי שניים מחלקו במדינות עם תקציבי הביטחון הגדולים ביותר במערב. המשמעות היא שהישראלים מקבלים פחות שירותים אזרחיים, והמגמה הזאת לא תשתנה. פחות מיטות בבתי החולים, פחות עובדות סוציאליות ועוד ועוד. המציאות הזאת לא תשתנה גם אם ייווצר כאן בישראל עוד גל מחאה.