מאת עמנואל שילה

*דרוש מתנדב מהפרקליטות לתפקיד מפקד פלוגת חי"ר * מזל שגדעון לוי נוסע באזור הדמדומים ברכב ממוגן-ירי * פרשת עגלה ערופה עם פירוש ועדת קאהן


איתמר מורג (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת) הוא קצין בדרגת רב-סרן, מפקד פלוגת חי"ר במילואים. מורג, דור שני למתנחלים, חי ביישוב בינוני בגודלו באזור מבודד יחסית ביש"ע, שם הוא מכהן בתפקיד חינוכי מכובד. בכבישים שבאזור מגוריו נרצחו בשנים האחרונות מספר נוסעים יהודים בירי מחבלים מן המארב. אחד המקרים המזעזעים אירע לפני מספר שבועות בלבד.

כדי למלא כראוי את תפקידו כמפקד פלוגה נדרש רס"ן איתמר מורג לשרת כחמישים ימי מילואים בשנה. לפני מספר חודשים פנה מורג בבקשה לקבל מיחידתו הצבאית נשק אישי, אותו יוכל להחזיק בקביעות בביתו להגנתו העצמית ולהגנת משפחתו ויישובו. בקשה כזאת לא אמורה להיתקל בבעיות מיוחדות, בפרט כשהמבקש הוא קצין קרבי המתגורר באזור מסוכן. לא במקרה של איתמר מורג. מדינת ישראל, המגייסת אותו חמישים יום בשנה להגנתה, סרבה להשאיל לו נשק להגנתו. הנימוק: תיק פתוח שקיים נגדו במשטרה.

מסתבר שלפני למעלה משנה, בעקבות רצח קצין הביטחון גלעד זר הי"ד, השתתף רס"ן איתמר מורג בניסיון להקים מאחז לזכר הנרצח, על אדמה פרטית שנקנתה על ידי משה זר, אביו של גלעד, סמוך ליישוב קדומים בשומרון. בהוראת שר הביטחון נשלחו חיילי צה"ל לפנות את המאחז. המקום הוכרז שטח צבאי סגור, וכמה מהתושבים שסירבו להתפנות הוכנסו למעצר ונפתחו להם תיקים על שהייה בשטח צבאי סגור. העבירה הטכנית הזאת, שאילו נעשתה בשטחי ישראל הקטנה לא היתה נחשבת כלל לעבירה, משמשת כיום עילה בידי 'גורמי ביטחון' עלומים לפגוע בזכותו של מפקד פלוגה בצה"ל להגנה עצמית.

בכך לא מסתיים האבסורד. רס"ן מורג, שנמצא מסוכן מדי בשביל לקבל נשק מיחידת המילואים שלו, שייך לצוות הכוננות של יישובו. בתוקף תפקידו זה הוא מחזיק בתמ"ק עוזי, אותו קיבל מכוחות ההגנה המרחבית באזורו. את הנשק מספק צה"ל, מה שמעלה את השאלה האם יד שמאל לא יודעת את מה שעושה יד ימין, או שמא תמ"ק עוזי, להבדיל מרובה גליל או M-16 , הוא נשק שניתן להשתמש בו לצורכי הגנה בלבד, ואין חשש שישמש ל'מעשים קיצוניים'.

נוסף לעבירה החמורה של שהייה בשטח צבאי סגור יש עוד משהו שמכתים את תיקו האישי של מורג בשב"כ. בעברו הפלילי כלולה גם פעילות בתנועת ימין שעסקה בחיזוק והקמת מאחזים, עוד בטרם הפכה צורת ההתיישבות הזאת למדיניות הרשמית של זמביש ומועצת יש"ע, המתקבלת בקריצת-עין גם על ידי צה"ל והממשלה. הפעילות הלגיטימית הזאת משמשת עילה בידי גורמי ביטחון עלומים, שצפו אולי יותר מדי פעמים בסרט 'ההסדר', להתייחס אל מורג כסיכון ביטחוני הדורש השגחה צמודה. מפקד הגדוד בו משרת מורג קיבל הוראה לפקוח עליו עין. למותר לציין כי רס"ן מורג הוא קצין מצוין, ומעולם לא נמצאו בו דופי מקצועי או נטייה למעשי-נקם פרטיים בערבים. במהלך שירות המילואים שלו הוא נשלח לקורס מפקדי פלוגות, קודם מתפקיד מפקד מחלקה עד לתפקיד מפקד פלוגה, ועלה מדרגת סגן עד לדרגת רס"ן. עצם פעילותו בהקמת מאחזים הספיקה כדי להכתים את שמו, לסמן אותו כחשוד ולמנוע ממנו אחזקת נשק אישי יעיל יותר.

לפני מספר שבועות סיימה פלוגתו של איתמר מורג תקופת מילואים ארוכה על גדר המערכת באזור עזה. מדובר בגזרה חמה שהמחבלים מנסים לעיתים קרובות לחדור דרכה, והשירות בה כרוך בקשיים רבים ובסיכון אישי. במהלך התקופה צלצל הטלפון אצל מפקד החטיבה. הדובר מהצד השני של הקו הזדהה כגורם בפרקליטות. נמצא אצלך מפקד פלוגה בשם איתמר מורג?
נשאל המח"ט, והשיב בחיוב. איך אתה נותן נשק לאחד כזה, אתה לא יודע שהוא מסוכן? נזף המטלפן האלמוני, וציווה: קח ממנו מייד את הנשק.

אין בעיות, השיב המח"ט. רק תביא לי מישהו מהפרקליטות שישכיב כאן במקומו את המארבים כל לילה ומייד אני לוקח לו את הנשק.


מי יתנני גדעון לוי

גדעון לוי, כתב עיתון הארץ לענייני דמדומים, עבר חוויה קשה השבוע, כאשר המונית המשוריינת שבה נכנס אל תוככי טול-כרם ספגה מטחי ירי מחייל בעמדת שמירה. החייל סבר בטעות שמדובר במכונית מחבלים. "אם זו לא היתה מונית משוריינת לא הייתי מדבר אליכם כרגע", אמר לוי הנסער לכתבים שראיינו אותו בעקבות המקרה.

במחשבה שנייה, הסברה שמדובר במכונית מחבלים לא היתה טעות גדולה כל כך. לוי נכנס לטול-כרם במסגרת עבודתו העיתונאית, שמי שעוקב אחריה יודע שגם היא סוג של סיוע לארגוני מחבלים. אפילו בעיתון הארץ הפוסט-ציוני בולט גדעון לוי לרעה במגמתיותו הפרו-פלשתינית ובשנאתו הגלויה למפעל ההתיישבות ביש"ע ולתושבי יש"ע היהודים. לא מזמן ציטטה אותו עירית לינור כמי שהתבטא באוזניה שלא היה נוסע מאה מטר בשביל לעזור למתנחל פצוע. לא פורסמה הכחשה.

ואכן, כתבותיו החוזרות-על-עצמן של גדעון לוי, שיריות החייל הפריעו כנראה להכנתה של עוד אחת מהן, מלאות אהדה והבנה למניעיהם של הגרועים שברוצחינו, ורצופות בחמלה ורחמים על העם שקם עלינו לכלותינו. לעולם לא תמצאו אצלו הזדהות עם הקורבנות היהודים ובני משפחותיהם, ודאי שלא כשמדובר במתנחלים, שנואי נפשו. גם לאחר התקרית הלא נעימה שחווה, אין טעם אפילו לקוות שלוי יחוש טיפת השתתפות עם אלה שלא שפר גורלם לנסוע כמותו במכונית משוריינת, כמו משפחות דיקשטיין, וולנסקי, כהנא ורבים אחרים, ה' ייקום דמם. לא, גם על סבלם של ילדיהם היתומים לא תקראו אצלו. האמפתיה שלו מוקדשת כולה לסבל הפלשתיני.

האם היינו רוצים שהירי על גדעון לוי יסתיים בצורה אחרת, קשה יותר? חלילה. אין לנו צורך בעוד קדוש מעונה מהשמאל, שלאחר מותו ייסלחו לו כל פשעיו והוא יהפוך לדמות מופת. מספיק לנו יצחק רבין אחד. לא הייתי רוצה לראות את ממשלת ישראל, אפילו לא את אגודת העיתונאים, מחלקת את 'פרס גדעון לוי לחופש הביטוי ולעיתונות אמיצה'. את העיתונות המגויסת של לוי כדאי פשוט לא לצרוך. אין דרך טובה מזאת להילחם בתקשורת האויב.

בכל אופן, דבר אחד ברור: אילו נפגע גדעון לוי חלילה, אין ספק שחיילי צה"ל שהוא מתפרנס מהשמצתם היו נוסעים הרבה יותר ממאה מטר על מנת להציל את חייו. והרשו לי לנחש שאפילו המתנחלים שנואי נפשו, אילו היו בסביבה, היו מושיטים לו כל סיוע אפשרי.

ומכיוון שחייו של גדעון לוי יקרים לנו מאוד, לא נותר אלא להמליץ לו שלא להסתובב באזורי יש"ע - ודאי לא בתוככי שטחי A . אם בכל זאת יתעקש להמשיך בשיטוט הבלתי-נלאה שלו ב'אזור הדימדומים', יש לקוות שגם בעתיד יימצא לו תמיד מי שיעמיד לרשותו מכונית ממוגנת. הלוואי עלינו ועל כל תושבי יש"ע.


פרשת השבוע-שעבר

בשבוע שעבר כתבתי כאן נגד משפטנים המקשטים את פסקיהם החילוניים בעטיפה יפה של ציטוטים מגמתיים ממקורות היהדות. להמחשת העניין ניזכר בשימוש המסולף שעשתה ועדת קאהן, שחקרה את הטבח במחנות הפליטים בלבנון, בפרשה מן התורה. המדובר בפרשת עגלה ערופה, אותה קראנו בבתי הכנסת בשבת שעברה.

כזכור הטילה ועדת קאהן אחריות לטבח הפלשתינים בידי הנוצרים על שורה של אנשי ביטחון ישראלים, ובראשם שר הביטחון דאז אריאל שרון. המסקנות לגבי שרון היו חמורות במיוחד, והוועדה הביאה למעשה להדחתו מתפקיד שר הביטחון. את אחריות צה"ל ומפקדיו לטבח עיגנה הוועדה בפרשת עגלה ערופה, בה מוטלת אחריות לרצח לא-מפוענח על זקני העיר שבסביבתה אירע הרצח, מה שמלמד שלא רק הרוצח הישיר נושא באחריות.

יש דתיים שיתמוגגו מנחת מעצם העובדה שוועדה מכובדת בראשות נשיא בית המשפט העליון דאז מצאה לנכון להסמיך את מסקנותיה המלומדות על התורה. למעשה מדובר בסילוף חמור, מבחינה רעיונית וגם מבחינה הלכתית.

הלכתית, מצוות עגלה ערופה מתקיימת רק כאשר זהות הרוצח אינה ידועה, ואילו מבצעי הטבח בסאברה ושאתילה היו מוכרים היטב. במקרה כזה לא נלקחת אחריות על ידי זקני העיר או בני-דמותם המודרניים.

רעיונית, הטלת האחריות על זקני העיר שייכת למישור המוסרי בלבד. זקני העיר אינם מפוטרים מתפקידם בגלל רצח שאירע הרחק מעין אדם באזור שיפוטם. הם לוקחים על עצמם אחריות סמלית, ובסופו של דבר רוחצים בנקיון כפיהם, אומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", ובכך מתכפר חלקיק האחריות שלהם על הרצח. מכאן ועד הטלת סנקציות ופיטורין, כפי שנהגה ועדת קאהן, ארוכה הדרך.

ועדת קאהן, שהוקמה בין השאר בגלל לחציו הכבדים של הרב עמיטל ובגלל רפיסותם של כמה אנשי מפד"ל, הבאישה את שם ישראל בעולם. בתודעה של דעת הקהל הבינלאומית נשארה ישראל האחראית הבלעדית לטבח, ורבים סבורים שחיילי צה"ל הם שביצעו אותו. עד כמה יכלו הדברים להיות אחרת אפשר ללמוד מפרשת הטבח-שלא-היה בג'נין, כאשר עמידתה האיתנה של ממשלת ישראל מול הלחצים הולידה דו"ח מאוזן שחשף את הבדייה הפלשתינית בדבר טבח כביכול.

אלה המבקשים להנהיג כאן מוסריות נוצרית מזויפת, מוטב שלא יתעלקו על היהדות, ויחפשו לעצמם אילנות אחרים להיתלות בהם.