מבט חטוף על המקרר הבהיר לי שמעבר לכך שהוא זקוק לניקיון בדחיפות, אנחנו מוזמנים לחתונה שהמועד שלה לא פחות ולא יותר הערב.
תלשתי את ההזמנה מהמקרר בדקתי שוב והשוויתי את התאריך עם הלוח שנה. כן זה היום, איך שכחתי! חתונה משפחתית שאין מצב להבריז ממנה. צריך למצוא בדחיפות בייביסיטר שזה מצרך נדיר במחוזותינו במיוחד בחופש הגדול.
אני פותחת במסע טלפונים מתיש. לא, הן לא יכולות. בטלפון ה-20 אני כמעט מתייאשת והנערה שעונה לי לטלפון העשרים ואחת לא מבינה למה אני יוצאת מגדרי וכמעט בוכה מהתרגשות שהיא אומרת לי "כן".
לפני שהיא תתחרט אני מנתקת ופונה להתארגנות מהירה שכוללת בעיקר השכבה של הבנים. בפשטות, אם שלב ההשכבה לא יקרה הם יבואו אחרינו בשיירה. וזה נורא נחמד באופן עקרוני ללכת איתם בשיירה אבל לא נעים להשאיר את הבייביסיטר לבד. בכל אופן... זאת העשרים ואחת, והיא אמרה לי "כן!"
הדבר הראשון שקיבל בברכה את פני בכניסה לאולם בעיר התורה היו הלומות בבטן. אחרי שנייה הבנתי שאני שומעת את זה באוזניים ומרגישה את זה בבטן ובעיקר חשה סחרחורת. רעש התזמורת איים לפוצץ לי את עור התוף.
מרחוק ראיתי את בת דודתי מנופפת לי בידה בשמחה, לא נפגשנו כבר כמעט עשור.
חיבקתי אותה בחום. "מה שלומך?" שאלתי
"מה?" היא שאלה
"מה שלומך?" צרחתי
"ברוך ה' מצויין" היא צרחה בחזרה "מה איתך?" "אני בסדר" צווחתי "כואב לי קצת הגרון" הוספתי פתאום בקול נמוך יותר כשהרגשתי צביטה קלה במיתרי הקול.
"מה?" היא צעקה הצבעתי עם אצבעי על גרוני, והיא הביטה עלי במבט מזרה אימה.
מאוחר מידי קלטתי שתנועת שיסוף זו לא תנועה שמסמנת כאב גרון. היא הפנתה אלי את גבה בזעזוע והלכה.
הבטתי סביב, במרכז האולם רקדה הכלה עם עשרות חברותיה בספירלת מעגלים צפופה.
לידי עמדו נשים שניסו לתפוס שיחה קלה עם זולתן. הן עמדו אדומות מהמאמץ לגבור על התזמורת ונופפו בידיהם בצורה מוזרה. בזווית עיני קלטתי שתי גברות לבושות בהידור שנראו ניחוחות לחלוטין. וזה היה חריג בנוף אז התקרבתי לבדוק איך זה קורה ולהפתעתי ראיתי שהן פשוט מסתמסות.
"את נראית נהדר" הצצתי במה שכתבה האחת.
השנייה קדה לה קידת תודה קטנה וכתבה לה "תודה גם את נראית מקסים!" היא הוסיפה תנועת ידיים מתלהבות להודעה וחברתה הגיבה לה בחיוך נבוך אך מרוצה. התמודדות מעניינת ציינתי לעצמי, ופניתי לענות בצרחות לדודה שאיחלה מזל טוב ושאלה מה שלומי. בהחלטה של רגע אזרתי אומץ וניצלתי את ההזדמנות להתנצל על כל הסוכריות שהייתי מפלחת בילדותי מארון הברזל שעמד לה במרפסת. "אמן", היא צעקה "בשמחות אצלכם", הוסיפה ברגש.
סימסתי לפרטנר שיחכה לי בחוץ וזחלתי לסוזוקי החבוטה שלנו בתבוסה.
נו איך היה? הוא שאל בקול צרוד של מתבגרים.
ניסיתי לענות אך מיתרי הקול שלי לא שיתפו פעולה.
ההזמנה הבאה שאני פוגשת על המקרר החלטתי שתהפוך לסמרטוט ניקוי או לחילופין לאטמי אוזניים. והעיקר שיהיה מזל טוב! נתחרש בשמחות.
-----------------------
רבקי פרידמן - אמא לארבעה בנים וצלמת ילדים ומשפחה