לפעול בפריפריה בלי להתנשא. שמוליק בן שלום על רקע ישיבת ההסדר בירוחם
לפעול בפריפריה בלי להתנשא. שמוליק בן שלום על רקע ישיבת ההסדר בירוחםצילום: אור אלכסנברג

ארבע שנים לאחר שהחל פרויקט הגרעינים המשימתיים בעיירה ירוחם, בתחילת שנות השמונים, הגיע יוזם הפרויקט שמוליק בן שלום, אז אב צעיר לארבעה, יחד עם אשתו שושית וביקש לרשום את ילדיו לבית הספר הממלכתי-דתי 'קול יעקב'.

בית הספר, שהיה חלש מאוד מבחינה סוציו-אקונומית ומנהליו התחלפו כמעט מדי שנה, מנה באותם ימים כ‑90 תלמידים וסבל מתדמית שלילית. "אתם בטוחים?" שואל אותם מנהל בית הספר. "כן", הם עונים. "אז תדאג להביא משכורת מספיק גדולה כדי שאשתך תישאר בבית לעשות שני דברים - אחד זה להכניס להם את כל מה שהם לא מקבלים בבית הספר, והשני זה להוציא מהם את כל מה שהם מקבלים בבית הספר", אומר המנהל.

היום, קצת יותר מ‑30 שנה אחרי כן, בית הספר 'קול יעקב' הוא הגדול בעיר עם כ‑600 תלמידים. לומדים שם יחד ילדי עולים חדשים, בני הדור השלישי בירוחם, ילדי פרופסורים ורופאים, נכדים של בכירי הציונות הדתית, ילדים של חברי קהילת בני עקיבא, חברי הגרעינים ובוגרי ישיבת ההסדר. את הפסיפס החברתי הזה אפשר לזקוף לזכותו של איש אחד: שמוליק (פרידמן) בן שלום.

בת האדמו"ר שעברה לקיבוץ

"לא פחדנו כי היינו בהתלהבות של שליחות, במצב כזה לא חושבים רציונלי", מסביר בן שלום את ההחלטה. "אם אני חושב מה עבר לנו בראש באותם ימים, זה היה יותר בפן החסידי: אנחנו הולכים למקום שבו נהיה יחידים ושונים, והשליחות תשמור עלינו".

שמוליק, שחגג לאחרונה יום הולדת 60, לא סתם מזכיר את הלך המחשבה החסידית החלוצית, שמאז ומעולם הייתה חלק ממנו. היא זו שתלווה אותו במהלך הקמת הגרעיניים החברתיים בירושלים, בירוחם ובנתיבות, ואת הקמת ישיבות ההסדר והמדרשות לבנות בירוחם ובנתיבות. אביו ואמו הגיעו שניהם מבתים חסידיים. אמו ציפורה היא בתו של האדמו"ר הרביעי לשושלת ויז'ניץ. אביו ישראל הוא נצר לשושלת אדמו"רי רוז'ין, ומצאצאיו של המגיד ממזריטש, תלמיד הבעל שם טוב.

"בעקבות השואה, סבי, הרב חיים מאיר הגר - האדמו"ר מויז'ניץ, מאשים את עולם החסידות ובעיקר את עצמו על כך שהאדמו"רים העדיפו להישאר באירופה והביאו במו ידיהם להיכחדותן של חסידויות שלמות", מספר בן שלום. סבו עולה לישראל לאחר השואה, הופך לציוני ומקים בבני ברק את שיכון ויז'ניץ. בהמשך הוא יקים את הנח"ל החרדי, שאחריו יקומו יישובי הנח"ל 'קוממיות' ו'יסודות'. "מה שהנחה אותו היה הפסוק ממגילת אסתר: 'אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר'. אנחנו צריכים לקחת את האחריות על עצמנו. אם לא, ההצלה תגיע ממקור הסיטרא אחרא (הצד האחר) - הרצל, בן גוריון - 'ואת ובית אביך תאבדו'".

אך הפרדוקס הגדול, לדברי בן שלום, הוא שדווקא ציפורה אמו גרמה לכך שסבו האדמו"ר מויז'ניץ נסוג מדרך הציונות. "הבת שלו לוקחת את דרכו צעד אחד קדימה והולכת למעוז הציונות של אותם ימים - קיבוץ רשפים. מאותו רגע סבא שלי מנתק איתה את הקשר למשך 18 שנה. רק כשהוא חלה בדלקת קרום המוח והתרפא, אמא מבקרת אותו והכול חוזר לקדמותו".

שמוליק נולד בשנת תשט"ז, 1956, בקיבוץ רשפים של השומר הצעיר, בעמק בית שאן, שהוריו היו ממייסדיו. כעבור כמה שנים, כשהם מבינים כי לא יצליחו להגשים את חלומם החברתי-ציוני, הם עוברים לקיבוץ הדתי סעד שבנגב המערבי ומפריחים את השממה. למרות החלוציות שאפיינה את הוריו, הוא כנער כלל לא חשב להיות ממשיך דרכם והתגייס לסיירת צנחנים, למרות בקשתה המפורשת של אמו להתגייס לחיל החינוך. "אמרתי לה: אני ממש מצטער שאני מאכזב אותך, מה הקשר ביני לבין חינוך?". אבל בן שלום עוד יחזור לעולם החינוך בכל הכוח, דווקא בזכות אשתו לעתיד.

"דרך אשתי התוודעתי לאתגרי החינוך בעיירות פיתוח, בשכונות מצוקה ובמושבי עולים", הוא אומר. "אני הייתי אחרי סיום מסלול בצבא כשהכרנו, היא הייתה לפני גיוס וחיפשה להתגייס לצבא ולתרום בתחום החינוך. כשליוויתי אותה במהלך חיפושיה, פתאום הבנתי מה שההורים שלי אמרו כל השנים שהעתיד זה השקעה בחינוך".

מה קרה שם?

"שושית רצתה להיות מורה חיילת באחד המושבים בנגב. ביקשתי ממנה להתייעץ עם מורה חיילת שהכרתי. 'אם אתם באמת רוצים לשמוע מה כדאי, אז אל תלכו, כי אתם לא תצליחו, כמו כל מי שלפניכם', אמרה לנו. 'ויותר מזה, אנשי המושבים עוד יאשימו אתכם בהתנשאות עדתית וייתנו לכם בעיטה'. אני חשבתי באותו רגע: 'איזו אשכנזייה מתנשאת היא בעצמה'". ואכן שמוליק ושושית לא הקשיבו לעצתה, והיא הלכה לשרת כמורה חיילת במושב. שנה וחצי אחר כך, הבינו השניים שהחיילת צדקה.

"אני זוכר שהגעתי בפעם הראשונה לבקר את שושית ואמרתי לעצמי 'וואו, מדינת ישראל משקיעה פה לא מעט'. היו במושב בנות שירות לאומי ומורות חיילות והילדים נראו מוצלחים. אבל בכל פעם שהגעתי לבקר, מצאתי את הילדים ואת בני הנוער במצב שונה". שמוליק מתאר כי כשנחשף לתופעת החילון של בני הנוער המקומיים, לדימוי העצמי הנמוך ולחוסר ההצלחה של המתנדבים לפעול לשינוי הוא הוכה בתדהמה. "אותם ילדים שסיימו רק כמה חודשים קודם לכן כיתה ח', השתנו לחלוטין. חלקם הגדול גידל שיער, הכיפה כבר לא נמצאת שם, סיגריה בפה. הידרדרות שלא הצלחתי להבין מאיפה באה. פתאום הבנתי שיש בעיה. בנות השירות והמורות החיילות לא עוזרות לשיפור המצב. ההתנדבות החיצונית לא עוזרת - ואפילו מזיקה".

למה?

"אז הבנתי את זה, והיום אני מלמד את זה. להתנדבות של אוכלוסייה חזקה במקומות מוחלשים יש לצד הדברים הטובים שהיא עושה, גם דברים פחות טובים. התנדבות מהסוג הזה מייצרת אנטגוניזם ופגיעה אדירה בבני המקום, כי תחושת הנזקקות בקרב האוכלוסייה מחזקת את הדימוי הפנימי הנמוך. את זה הבינו גם במושבים, ותקופה קצרה לאחר מכן הם ביקשו שנפסיק להגיע", הוא אומר.

"לוותר על מניין כדי להציל יהודי"

ההכרה של בן שלום שגישה זו פועלת כבומרנג ויש לבוא בגישה שונה לחלוטין, הביאה את השניים שנה לאחר נישואיהם להיות שותפים בהקמת קיבוץ עירוני בשכונת הבוכרים בירושלים, יחד עם ירמיהו - אחיו של שמוליק. קיבוץ 'ראשית' הוקם כדי לנסות ולחבר בין אוכלוסייה של קיבוצניקים דתיים וחילונים לאוכלוסיית השכונות הירושלמיות. כך ביקש שמוליק לשלב שתי אידיאות שעליהן התחנכו בני משפחת בן שלום – האידיאה השיתופית של הקיבוץ והאידיאה החברתית הדואגת לכלל ישראל. כעבור שנה הבין שמוליק שהפער בין הרצון למציאות גדול מדי והקיבוץ השיתופי נועד לכישלון חרוץ, והוא עזב.

בני הזוג חזרו לקיבוץ סעד והוא החל לעבוד עם בני נוער מעיירות הפיתוח ומשכונות מוחלשות במטרה לגרום להם לחזור כמנהיגים חברתיים למקומות שבהם גדלו. אך גם כאן הוא נכשל. "אחרי שהם יצאו מהמקום והתפתחו בחיים הקיבוציים, הנערים לא רצו לחזור חזרה אלא העדיפו להמשיך את חייהם במקומות חזקים יותר", מסביר שמוליק. אך גם כישלון זה לא גורם לו להרים ידיים והוא ממשיך לחשוב על היעד הבא. במוחו החל להירקם רעיון שיהפוך להצלחה גדולה - הקמת גרעין משימתי באחת מעיירות הפיתוח, שישלב בתוכו בוגרים של אוכלוסייה חזקה שיגיעו למקום ויהוו קבוצה חברתית חזקה ואיכותית שבני המקום ירצו להיות חלק ממנה ויצמחו דרכה.

"החלטנו ללכת על ירוחם. הצבא העמיד בפנינו שתי אפשרויות להקמת גרעין בדרום, באופקים או בירוחם. מה שהכריע את הכף היה שבאותם ימים עמד בראש הוועדה הקרואה שניהלה את ירוחם ירח גלטר, איש הציונות הדתית, והוא סייע לנו".

בגרעין הראשון שהתגבש בתשמ"ב (1982) היו חברים שבעה מחניכי תנועת הנוער של סעד ועשרה ירושלמים משכונות רמת אשכול ורחביה, חניכי תנועת בני עקיבא. שנה לאחר מכן הגרעין הראשון כבר התגורר בירוחם. כך במשך שנים אחדות הגיעו לירוחם מדי שנה גרעיני נח"ל משימתיים. שמוליק תכנן שכאשר בוגרי הגרעינים יסיימו את שירותם הצבאי ויקימו את ביתם בעיירה, יעבור אף הוא להתגורר במקום, וכך היה. ארבע שנים אחרי שהתחיל הפרויקט עברו שמוליק ושושית לירוחם עם ארבעת ילדיהם. היום שמוליק הוא אב לתשעה וסב ל‑12 נכדים.

את הקשיים שחוו הילדים בבית הספר הוא זוכר היטב, ואחד מילדיו טוען גם היום שהמעבר למקום הרס אותו. "הוא היה עם 160 איי-קיו, עדין, חכם, מתוק, והוא נכנס לחברה שהיה צריך כל הזמן להסתיר בה את היכולות שלו כי אם לא - הוא היה חוטף מכות", הוא מספר. "היה לנו חבר טוב, מורה למתמטיקה, שבין היתר התנדב בבית הספר בירוחם, והוא סיפר שהבן שלנו קיבל תרגילים של כיתה ט' בזמן שהחברים לכיתה היו מקבלים תרגילים של מתחילים. זה לא פשוט ויש לו טענות קשות נגדנו, אבל מצד שני הוא לגמרי איתנו. הוא עצמו גר היום בגרעין בנתיבות", הוא אומר בחיוך של מנצח.

"סבא שלי, רבי יצחק פרידמן, הנכד הבכור של הסבא מרוז'ין, עזב את הבית בגיל 16 כדי להקים את חסידות בוהוש. הוא הולך לעיר קטנה ברומניה ואין לו מניין, אבל אחרי כמה שנים כל יהדות רומניה הם החסידים שלו", מוסיף שמוליק. "כל מהות החסידות זו האחריות לעם ישראל. לוותר על מניין כדי להציל יהודי".

"שאלו אותי ולא פעם אחת, האם זה היה אגואיסטי מצדי ללכת למקום כזה ולתת לילדים שלי להתמודד עם הקשיים שהם חוו. ואני אומר שאם אני צריך לבחור בין חמש יחידות במתמטיקה לבין ציון עשר ב'ואהבת לרעך כמוך' אני בוחר בשני, גם אם יהיה לזה קצת מחיר".

ב-1987 הקים שמוליק את עמותת 'ביחד', שדרכה הקים את מדרשת 'ביחד' בירוחם, שכיום כוללת כ‑500 מיטות, מדרשת טיולים ומדרשה לסמינרים, ושהפכה במשך השנים לקורת הגג הכלכלית של כל היוזמות החברתיות של בן שלום בירוחם ומחוצה לה. ההצלחה של שמוליק נראתה בדרך הנכונה. שמונה שנים מאז הוקם הגרעין כבר התגוררו בירוחם שבעה זוגות נשואים ועוד כ‑20 בוגרי הגרעין הביעו את נכונותם להמשיך ולהתגורר במקום לאחר נישואיהם.

תפילת נשים – הרס הקהילה המקומית

עם השנים החל להיווצר קרע בין שמוליק לבין חברי הגרעין, בעיקר בשל הרקע הדתי שלהם שהלך והידרדר לטעמו. הוא חשש שחברי הגרעין ישפיעו על בני המקום לחילוניות – דבר שממנו חרד יותר מכול. הוא התחיל להקפיד יותר על בחירת רכזי הגרעינים, אך למרות זאת התאכזב בכל פעם מחדש.

אתה מרגיש משבר אישי?

"כן. אבל נתחיל הפוך - הגרעין פה, זו הצלחה אדירה", הוא מבהיר. "30 משפחות מדהימות נשארו ובעיניי זו הצלחה אדירה. יש בהן סגנית מנהלת בית החולים סורוקה, מנהלת באסותא, מהנדסים ורופאים. הגרעין עשה בירוחם ניסים ונפלאות. הצד הפחות טוב היה היסחפות לכיוון החילוני, אבל יותר גרוע - נתנו לגיטימציה לחילוניות, ובזה אני רואה משבר אישי".

הקרע הסופי בין שמוליק לגרעינים אירע בתשנ"ג (1993), כשעלתה יוזמה פמיניסטית לקיים תפילת נשים כמה פעמים בחודש באחד מבתי הכנסת המרכזיים בעיירה, שבו התפללו חברי הגרעינים. שמוליק לא הסכים לקבל זאת וראה בכך קריאת תיגר על הציבור הדתי. לדבריו, הענקת אופי ליברלי לבית הכנסת היא פגיעה בנקודה הרגישה ביותר בקרב ותיקי ירוחם – התא המשפחתי. "יהדות מרוקו הייתה מאוד שורשית, וכשהיא עלתה לארץ היא עברה צונאמי - משבר נורא, הן דתי והן תרבותי", אומר בן שלום. "מי שהחזיק מעמד ולא נסחף אחרי כולם היו כמה משפחות בודדות בירוחם, וכאשר הגיע הגרעין הייתה השפעה אדירה וחיזוק לאותן משפחות. אבל כאשר פועלים באופן כזה מתוך הגרעין, התוצאה היא עזיבה של הדת והרס הקהילה בגלל הגרעין, ועם זה לא הסכמתי. זו הסיבה שהפסקתי את תמיכתי בגרעינים".

אז אתה שוב פעם עוזב?

"המשבר שלי לא היה מול הקהילה אלא מול הגרעין", מבהיר שמוליק. הוא מפסיק לגייס אנשים לגרעיני הנח"ל המשימתיים, ומתחיל לפעול במסלול אחר – הקמת ישיבת הסדר בעיר. עוד באותה שנה מוקמת הישיבה ובראשה עומד הרב אליהו בלומנצוויג, שהיה עד אז מבכירי הר"מים בישיבת ההסדר הר עציון.

מספר שנים אחרי כן, בן שלום עוזב גם את ניהול ישיבת ההסדר, לאחר שהרגיש שהיא לא עומדת ברף הציפיות הגבוה שלו עצמו. את החזון שלו שתלמידי הישיבה יעסקו יותר בבירור סוגיות חברתיות הוא לא מגשים גם שם, לדבריו משום שהוא עצמו לא למד בישיבה ולא ידע לכוון מלכתחילה לליבה החינוכית שאליה שאף. "ישיבת ההסדר ענתה על כל הדרישות שלי, אבל לא עמדה בכל הציפיות. כל מה שסוכם ביני ובין הרב בלומנצוויג הצליח אחד לאחד, ואני חושב שזו הצלחה אדירה. עובדה שהייתי המנהל שלה עד לפני שלוש שנים ואני עדיין בוועד המנהל שלה, שותף בדיונים ובקבלת ההחלטות", הוא מסביר. "העזיבה של הישיבה לא הייתה טראומטית כמו העזיבות הקודמות. אבל אני גם לא מתבייש לומר שאני עוזב טראומטי סדרתי".

אתה עושה את זה פעם אחר פעם. בסופו של דבר, אתה משאיר אחריך אנשים שהלכו איתך כברת דרך ואתה חותך וממשיך הלאה. איפה האחריות שלך?

"זו שאלה שאני מתחבט בה כל חיי. אני שואף ליותר", הוא מודה. "יש מקומות שעזבתי - כמו הקיבוץ העירוני, חברת הנוער בסעד, הגרעינים שהפעלתי עשר שנים - למרות שהייתה להם הצלחה אדירה, אבל זה לא היה מספיק מבחינתי. העזיבות שלי לא היו בטריקת דלת במובן ש'אתם על הפנים ולכן אני עוזב'. אלא ההפך, אתם מצוינים אבל אני שואף ליותר. לכן אני ממשיך הלאה למקום שאני חושב שהוא טיפה יותר טוב".

"אנחנו הקמנו ישיבה שמעבר ללימוד תורה מדברת על התערות, אינטגרציה והתיישבות, על כך שכל הר"מים חייבים להיות תושבי המקום, ומדברת על כך שכדי להשיג את המטרות הללו התלמידים צריכים להתנדב מהשנה הראשונה שעתיים בשבוע. אלו מהפכות אדירות שגרמו לכך שהישיבה הפכה למובילה בתחום החברתי וישיבות רבות הלכו אחריה. זה מה שיצר בירוחם את המהפכה עצמה והפיכתה לבועת נדל"ן יחד עם הגרעין התורני בעיר".

"בישיבת ההסדר לא ממש עזבתי והעזיבה שלי הייתה יותר על בסיס טכני", הוא מוסיף. "אני לא סופר-מן, החלק שלי לא היה רק בניהול. כשהקמתי את הישיבה הייתי גם האדריכל, גם הקניין, גם מנהל הפרויקטים וגם מנהל רוחני. כמה שנים אני יכול לומר לאשתי: הנה עוד שבועיים, עוד שבועיים, אבל היא לא רואה אותי גם אחרי שנה? יש גבול לכמה בן אדם יכול לשאת על עצמו".

איפה לא הצלחת? מהי בעצם המהפכה בליבה החינוכית שאתה מדבר עליה, שגרמה לך להרגיש שזה לא זה?

"צורת הלימוד בישיבת ההסדר בירוחם דומה ללימוד בכל ישיבות ההסדר. זה לא רק נושא הלימוד אלא גם סדר היום, והוא אותו דבר כמו בכל ישיבה אחרת בארץ", הוא אומר. "כשהקמתי את הישיבה לא ידעתי שאפשר לעשות משהו אחר, ולכן אין לי שום טענה ולא נכון להגדיר את זה כעזיבה. אבל ראיתי שבסופו של דבר אפשר לעשות אחרת. שלימוד תורה צריך לעסוק בדברים הכי מהותיים והכי משמעותיים - תיקון האדם, תיקון ההשקפות שלו ותיקון המעשים שלו, שזה בעצם היה חזונו של הרב קוק, ומבחינתי הישיבה צריכה להיות מכוונת לנושא הזה. זאת הגדרת מטרות אחרת לגמרי מלימוד תורה שבהשקפה החרדית הוא העיקר. תשב, תלמד תורה, ועצם הלימוד יגן עליך".

מה שאתה מתאר זה בעצם להכניס יותר חסידות לישיבת ההסדר.

"כן. אספר לך סיפור: הגעתי בכיתה י' לישיבת הגוש לחודשיים, יחד עם כל הכיתה שלי, והייתי אז חצי חילוני. אני זוכר שבמשך שבועיים טיפסתי על הקירות שם. אבל אז אמרתי לעצמי: 'יאללה, בוא נראה מה אפשר לעשות פה', ומהר מאוד הפכתי לסוג של עילוי והקפיצו אותי לשיעור א'. כולם דיברו על זה שהנכד של הרבי מויז'ניץ הגיע לישיבה חצי חילוני ונהיה עילוי של שיעור א'. אני זוכר שזה מאוד החמיא לי. אבל כשהגעתי לאבא שלי בשבתות וניסיתי ללמוד איתו את החידושים שחידשתי, אבא אמר לי: 'זה מאוד נחמד, אבל זה לא באמת לימוד תורה. ללימוד תורה יש מטרות אחרות'. לקח לי המון שנים לגלות שהוא צדק, דרך תורתו של הרב קוק - תורת ארץ ישראל".

ולא הכרת את זה כשהקמת את הישיבה?

"אף אחד לא מכיר את זה בשום ישיבה, גם אלו שהולכים בדרכו של הרב קוק", הוא קובע. "לפי המאמר 'תורת ארץ ישראל' של הרב קוק, צריך שכל הלימוד יהיה מכוון לתיקון ההשקפות ותיקון המידות. איך עושים את זה? תיקון ההשקפות על ידי לימוד אגדה. בעולם הישיבות מדלגים על זה. תיקון המידות איך עושים? בין היתר על ידי לימוד היסטוריה, פילוסופיה, חסידות וכו'. כשאני באתי לקבל אישור לישיבת הסדר יחד עם הרב בלומנצוויג, הוא אמר לי: אל תעז להגיד שאבא שלך הוא פרופסור להיסטוריה. אף אחד לא ייתן לך אישור להקמת הישיבה".

קודם חברה, אחר כך התנחלויות

שמוליק, שעמדותיו בתחום המדיני נחשבות לשמאל, תמיד התעקש לראות את עצמו חלק מהציונות הדתית. עם זאת, לדבריו מנהיגי הציבור הציוני-דתי שגו בכך שהעמידו תמיד את ההתנחלויות בראש סדר העדיפויות וכמעט לא נתנו מקום לסדר היום החברתי, שלדעתו חשוב יותר. דוגמה לכך הוא מביא מפגישה שקיים עם שר מטעם המפד"ל לפני כמעט שני עשורים. במהלך הפגישה, בה ביקש בן שלום שני מיליון שקלים למען הישיבה ובית הספר התיכון בירוחם, קיבל השר טלפון מאדם מוכר שפועל למען ההתיישבות. מעבר לקו הגיעה דרישה של תקצוב בגובה של כ‑70 מיליון שקלים למטרת רכישת קרקעות מערבים בסילואן, והוא נענה מיד. את הכסף לבניית מבני הציבור בירוחם, לעומת זאת, שמוליק לא קיבל מעולם. למרות חילוקי הדעות, תומך בן שלום בשנים האחרונות בבית היהודי ומנסה מבפנים לפעול לקידום המטרות החברתיות.

בשנת תש"ס (2000) התחיל שמוליק לפעול בנתיבות, שם הקים גרעין מתיישבים הפועל כיום במסגרת 'קרן קהילות', ישיבת הסדר נוספת ומדרשה לבנות. ארבעה מילדיו הבוגרים שנישאו הפכו לחלוצי הגרעין בנתיבות. כיום נבנית בעיר שכונה גדולה, שאליה מתעתד לעבור גם שמוליק עצמו בתוך כשנתיים ויגור קרוב לילדיו.

עכשיו אתה מקים גרעין וישיבה בנתיבות ועובר לשם בעוד שנתיים. אפשר לומר שאתה מרוצה?

"היו לי הרבה שנים של תסכול, כי זו מהפכה חזקה ומהפכות דרכן להיכשל. היום אני מתחיל להיות מרוצה. אני רואה בקצה הדרך את הגאולה השלמה, את האדם השלם. אצטט את הרב קוק: 'שלמות האדם תלויה בכך שתהיה מטרה כוללת בכל מעשיו ובכל רצונותיו. מטרה כוללת זו צריכה להשפיע ולסדר את כל המעשים ואת כל הרצונות'. המטרה שהרב קוק מדבר עליה היא 'ואהבת לרעך כמוך', והרמב"ם מסביר ש'ואהבת לרעך כמוך' זה כשאתה קונה לעצמך כובע, אתה צריך לרצות לקנות עוד שבעה וחצי מיליארד כובעים. זאת צריכה להיות המטרה הכוללת והיא צריכה להשפיע על כל המעשים ועל כל הרצונות. אני לא שם. זה אוטופי, אבל זו המהפכה שאני שואף אליה".

אבל זה לא מציאותי גם בעוד מאה דורות.

"הרב קוק אומר שאתה לא מגיע לשלמות, אתה רק בדרך לשלמות - אם אתה עושה. זו צריכה להיות השאיפה".