זה לא מאבק בין שמאל לימין, זוהי מלחמה על ההגדרה העצמית של מדינת ישראל. המתקפה על הקורבן התורן - הרב לווינשטיין היא חלק מאותה מלחמת תרבות שמתחוללת כאן.
מלחמת התרבות היא בין היהדות הישנה הנצחית, זו שלא משתנה, זו שהמודרניות והתרבותיות לא נגסה בה לבין מי שהשיל מעליו כל עול, מי שחי בעולם בו אין מותר ואסור, בו יש לנפץ כל קדוש, בשם 'התרבותיות', 'הנאורות', 'האומנות' וכו'.
תמר זנדברג לא מתפללת גם לא סתיו שפיר, בעולם שלהן אין אלוקים של מותר ואסור של קדוש וטמא, גם אין אלוקים שיכול להיטיב או להרע. אך הן מקפידות לנפץ את מקום התפילה היהודי בכותל המערבי, עטופות בטלית מגוחכת ומגחכת.
כי שם יש קדושה שמרגיזה אותן שהן אינן יכולות לסבול. קדושה שמשמעותה הבדלה, צניעות. מושגים הזרים לעולמם, לתרבותם. לכן הן לא נלחמות על חופש התפילה ליהודים בהר הבית. הן נלחמות על החופש לרסק כל קדושה של מישהו אחר.
במכללת ספיר, הוצגה בשם האמנות, תערוכה אנטישמית המבזה את התפילין את ספרי התורה את היהודים שומרי המצוות, באופן וולגרי ומכוער, הנחת תפילין על גוף אישה מעורטל וכדומה. זה נעשה כביכול בשם 'חופש האמנות'. אך האמת זה נעשה בשם האובססיה לנפץ את היהדות, ללעוג לה לרמוס אותה, ואין פוצה פה.
עוד ועוד כרסום בפרהסיה הציבורית בשבת, בפתיחת עסקים ותחבורה ציבורית, קדושת השופינג על חשבון יום המנוחה היהודי, המשפחתי.
ועוד לא דיברנו על פרצת הגיור, והמגמה לפרוץ כל גבול ולהפוך את היהדות לקרקס רפורמי עלוב.
ועכשיו לרב לווינשטיין. איש חינוך משכמו ומעלה, שמנהיג את אחד המוסדות הערכיים ביותר במדינת ישראל, שמכין כל שנה למעלה מחמש מאות צעירים לשרות צבאי למען המולדת והעם, בנאמנות ובממלכתיות מופלגת.
שנים הוא ועמיתיו חורקים שיניים, על הבליץ שנעשה בצבא על שומרי המצוות. חיילים נאלצים להתאמן עם חיילות בניגוד להלכה. מאתגרים בכוונה חניכי קורסים במבחנים, מאוד לא צבאיים. את צמרת הצבא לא מעניינת כבר מידת נאמנותו של החייל למדינה, מקצועיותו הצבאית, ערכיותו האישית.
הוא נבחן אם גילח את זקנו, אם הקשיב רוב קשב לשירת נשים ב'ערב גדודי', והכי חשוב עד כמה הפנים את דברי ההסתה וההרעלה של נציגי הקרן לישראל חדשה שהשתלטו על צה"ל דרך מכון בינה ומכון הרטמן.
עניין הנטיות ההפוכות, הוא כלי נשק נהדר להכות בו את היהדות. המשתמשים בו מצטעפים בנאורות, קבלת האחר, סובלנות, הדת החדשה הפונדמאליסטית. בשמה של דת זו הם רומסים כל מי שרואה בהחצנה של התופעה זיהום הפרהסיה הציבורית. פתאום כל המושגים של סובלנות וחופש ביטוי שהם כל כך 'מקדשים', הם כל כך מקודשים שבשמם הם יעלו לגרדום בכיכר העיר כל מי שלא חושב כמותם.
הגיעה עת גבורה, להפסיק לשתוק ולהבליג. היהדות איננה פולקלור, איננה 'מסבירת פנים', היהדות היא הלכה, לעתים היא נעימה לעתים לא כל כך. בהר סיני קיבלנו עול, כפו עלינו הר כגיגית. ותמיד היו מי ששנאו אותנו על הדבקות שלנו, רדפו אותנו, ניאצו אותנו ואת קדוש ישראל.
זאת מלחמת תרבות. בין הריק המחולל והמחלל שהוא כמוץ אשר תדפנו רוח, לבין קדושת עם ישראל ונצחיותו שהוא כעץ שתול על פלגי מים.
אל תירא ישראל, אל תחת הרב לווינשטין, שכרך הרבה מאוד.