מאת דודי חרמץ
מכים שורשים
עיתון 'הארץ' הוכיח השבוע, פעם נוספת, את היותו סמל ודוגמה לעיתונות רצינית, גבוהה, מאוזנת, מאופקת, שקולה ולא צהובה. עיתונות לאנשים חושבים.
במשך שלושה ימים רצופים: יום ראשון, שני ושלישי הוא הציב בטלסקופ רובה הצלפים שלו את מתנחלי חברון.
ביום ראשון פרסם 'הארץ' בעמודו הראשון דו"ח ששלח המינהל האזרחי לאריאל שרון ובנימין בן-אליעזר. מחברי הדו"ח, מדווח העיתון, מתרשמים שהמתנחלים מצליחים באופן שיטתי לקבוע עובדות בשטח, בחברון, תוך פלישה לבתים פלשתיניים, בלי שרשויות המדינה מונעות זאת מהם.
בהמשך הידיעה (הארוכה במיוחד) מצוטט "גורם ביטחוני" עלום שם שקובל על "מהלך קבוע של נישול ערבים לצורך הגדלת הטריטוריה היהודית" וממשיך אותו גורם ביטחוני: "בשנה האחרונה נכנסו כמה משפחות יהודיות לגור בחנויות פלשתיניות בשוק הסמוך לבתי המתנחלים, שנסגר לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערה. הבתים הללו הפכו לשיכון לזוגות צעירים, במבנים שאינם שלהם. הם כמובן טוענים שזה רכוש יהודי משנת תרפ"ט, אבל לך תוכיח. אף אחד לא מעז להתעסק איתם".
בהמשך הידיעה מצוטטים גורמים רבים העוסקים במצב בחברון: בצה"ל במשטרה, במינהל האזרחי ואפילו שר הביטחון. כולם מזועזעים, תוקפים ושולחים אצבע מאשימה נגד מתנחלי חברון.
כשאתה גומר לקרוא זרם חשמלי טורדני חולף בך בין הרקות. ידיעה כל כך מקיפה, אבל, ראבק, משהו חסר בה. אתה חוזר לקרוא אותה שוב ומוצא בה את כל החומרים שמהם רוקחים ידיעה עיתונאית. כמעט את הכל. למעט זכות התגובה של המותקפים. אפילו שורה אחת בודדה לא ניתנה לדובר היישוב היהודי בחברון, כדי להגיב על מטר ההתקפות שניתך עליו ועל חבריו.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שני. בבוקרו של יום ב' השבוע לא הניח עיתון 'הארץ' לסיפור לרדת מסדר היום שלו. ואולם בהיעדר נתונים חדשים במה ניתן להזין את הלהבות? איזה זרדים אקטואליים ניתן להשליך למדורה כדי למנוע את דעיכתה? אולי בכל זאת איזו במה קטנה למותקפים? הצחקתם את עמוס (וגם את חנוך). בצר להם הם פנו ליצרן כותרות מוכשר בכנסת. המנהיג היצירתי לא איכזב והכותרת שהודפסה בעיתון יום ב' הכריזה: "חבר הכנסת שריד: 'ייתכן שיהיה צורך בהתערבות בין לאומית בחברון'.
בתחילת הידיעה מזכיר העיתון לקוראיו את שפרסם בוקר קודם ומיד מדווח שבעקבות הפרסום ב'הארץ' שלח יו"ר האופוזיציה, ח"כ יוסי שריד, מכתבים לראש הממשלה ולשר הביטחון בדרישה לאכוף את החוק על המתנחלים. שריד, כמו שריד, לא בוחל בתיאורים. "המציאות בעיר מוציאה את דיבת הארץ רעה בכל העולם ומבאישה את ריחנו...המתנחלים בחברון הם חבורה של בריונים-קנאים, מחבלים (לא, זו לא שגיאת מקלדת שלי) שעושים במקום ככל העולה על רוחם הרעה ואין מדובר ב'מיעוט' של עבריינים יהודיים, וב'עשבים שוטים', כי אם בערוגה שלמה".
שריד גם מזהיר שאם הממשלה תמשיך להזניח את הטיפול במתנחלים הוא יפנה לגופים בין לאומיים כדי שיתערבו בנעשה בעיר. ואם דניאל רותם מפנה השבוע את קוראיו למילון אבן שושן למילה שמתחילה באות ב', אנחנו נטריח אתכם לאותו מילון למילה שמתחילה באות ש'.
גם בסוף ידיעה זו, כפי שכבר ניחשתם, לא ניתן פתח של ציוץ דק לאלו שמכונים בידיעה - מחבלים.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי. במערכת 'הארץ' מחליטים לא להניח לאש התמיד לכבות. הטלפון בביתו של נעם ארנון ממשיך לא לצלצל, מצד שני את מי יביאו הבוקר מהכנסת? את מוסי רז? את זהבה גלאון? מה, אחרי שפרסמו את דבריו של שריד? זה אפשרי, אבל זו לא ממש עיתונות משובחת. בצר להם החליטו בבית שוקן לכתוב מאמר מערכת מיוחד. איחור של תקופה ניכרת ממועד האירוע החדשותי, אף פעם לא עשה רושם רב אצל כותבי מאמרי המערכת, בעיתון שפוסע במתינות מכובדת.
כותרת מאמר המערכת היתה "שליטי חברון".
"מאז תחילת כיבוש השטחים הצטיינו מתנחלי חברון בתכונותיהם התוקפניות, בשנאתם הגזענית לתושבי העיר הפלשתינים ובבוז האלים שהפגינו הם ונשותהם ובניהם לשלטון החוק ולכל לובש מדים שפעל בשמו", פותח המאמר. ובהמשך: "לשיא מביש הגיעו מעשי הוונדליזם האכזריים של המתנחלים לפני שבועיים, בעת ההלוויה של החייל אלעזר לייבוביץ, תושב המקום, שנרצח במארב ירי. עשרות אנשי היישוב ירו לעבר בתים פלשתינים, הרגו נערה ופצעו אחרים היכו עוברי אורח והשחיתו רכוש".
מאמר המערכת מסיים בנימה אמפטית מפתיעה וכותב שאמנם מתנחלי חברון ספגו אבידות כואבות מירי המחבלים הפלשתינים (צירוף מילים שנועד כנראה להבדיל מהמחבלים ששריד תיאר יום קודם לכן), ואולם אין בכך כדי לשמש הצדקה להתנהגות כלפי האוכלוסייה הפלשתינית, השלווה ברובה, הסובבת אותם.
במטווח התלת-יומי של 'הארץ' קיבלנו את השורה התחתונה הבאה: רוב היהודים בחברון נטועים בערוגה שלמה של עבריינים, בריונים וקנאים. לעומתם – רוב הפלשתינים המתגוררים בעיר הם שלווים ושוחרי שלום. במילים אחרות – תבוסה במגרש הביתי. בהמשך, הקורא הנבון והחושב לא יכול, אמנם, להתחמק מהמסקנה המצערת שיש, מה לעשות, פלשתינים שהם מחבלים, אבל, היי, גם אנחנו לא בדיוק טהורי נשק וגם לנו יש מחבלים. במשחק הזה התוצאה היא כמובן תיקו.
מסקנה שלישית – נעם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, לא שילם את חשבון הטלפון (לא ממש מפתיע, עבריין, לא?) לכן הוא מנותק ולכן ב'הארץ' לא יכלו לשמוע את תגובתו. אחרת ודאי היו מביאים אותה בעיתון השקול וההגון.
לא היהצריך לשלוח את ארנון לבדיקת פוליגרף שתוכיח שאיש מעיתון 'הארץ' לא יצר איתו קשר. ראש מערכת החדשות של העיתון, שמואל רוזנר, הודה בכך בלא כל צורך בטיפול שב"כי קשוח. "לא היה צורך בשום תגובה של המתנחלים", סיכם רוזנר לקונית את עמדתו בנושא.
נעם ארנון כבר לא מתרגש. הוא רגיל לכך שיש אמות מידה כפולות ושונות בעיתונות הישראלית בכלל וב'הארץ' בפרט כשמדובר במתנחלים ובוודאי במתנחלי חברון. לגופו של עניין קובע ארנון שכל ההתקפה על כניסת זוגות צעירים מקרב המתיישבים לשכונת "מצפה שלהבת", שהוקמה בשוק הסגור של חברון, הן הסתה, שקר ועיוות של האמת. הרכוש הוא רכוש יהודי שנשדד בתרפ"ט. ולדבר הזה יש הוכחות משפטיות ברורות. לא היהודים הם הגזלנים. אנחנו מחזירים רכוש גזול לבעליו". מצער לראות, מוסיף ארנון, שאלה שתוקפים אותנו על גזל, כביכול, לא כותבים מילה וחצי מילה על הבנייה הבלתי חוקית הערבית. ולגבי האלימות: גם כאן, אומר ארנון, הופכים את היוצרות: מי שמשלמים בחייהם הם המתנחלים. הנהגת היישוב היהודי בחברון עושה הכל כדי לרסן את בני היישוב שהפורעים מקיזים מדמם. ואולם את האצבע המאשימה יש להפנות למי שפותח באש ולא למי שקם להגן על עצמו. מכל מקום, ככל שיכו בנו יותר כך נכה שורשים עמוקים יותר במקום".
הילולת הצדיק
הכותרת שלמעלה משמשת כסלוגן להילולות של צדיקים רבים, אדמו"רים ומקובלים. יום ג' באלול, מועד פטירתו של מרן הרב קוק זצ"ל מעולם לא צוין בהילולא. בשבוע שעבר העיד כאן הרב אליעזר מלמד כיצד בנו הרב צבי יהודה זצ"ל היה פורץ בבכי ביום הייירצייט של אביו. במקומות אחרים הסתפקו בדברים לזכרו ובלימוד תורה. ואולם במשך 67 שנים מאז פטירתו לא ערכו הילולא לזכרו, כמנהג החסידים ובני עדות המזרח. מעולם לא הסבו יהודים סביב לשולחנות ערוכים כל טוב, סעדו את ליבם והאזינו לדברי תורה ולשירת פיוטים ושירים חסידיים.
הגרעין התורני "מרכז נריה", שפועל בקרית מלאכי שאל את עצמו ב-ג' באלול בשנה שעברה, למה בעצם לא. ואמנם בשנה שעברה הם חנכו לראשונה את "הילולת הראי"ה" בקנה מידה קטן וניסיוני. הציבור המקומי הגיב בהתלהבות והשנה החליטו להרחיב את הפעילות. בשורת סיכום - בתחילת השבוע התכנסו עשרות מתושבי קריית מלאכי, ובראשם ראש העירייה, ליאור קצב, לציון ההילולא.
חייכו למצלמה
ביום שישי שעבר הכניס המקובל הרב דוד בצרי את נכדו בבריתו של אברהם אבינו. אורחים רבים הגיעו לאירוע, אולם שניים זכו לתשומת לב רבה במיוחד: השר אלי ישי ובעל הנעליים הגדולות של מנהיג ש"ס – האסיר המשוחרר, אריה דרעי. ישי נוהג להגיע לבריתות רבות ודרעי הפך מזה זמן רב לאחד הסנדקים המבוקשים ביותר במזרח-התיכון. מה שייחד את האירוע הפעם היה ה'מפגש ההיסטורי' בין השניים: לראשונה מאז כניסתו של דרעי לכלא מצאו עצמם שני היריבים הגדולים תחת קורת גג אחת. השניים השתדלו מאוד במהלך האירוע שלא להתחכך זה בזה, אבל לא כל מה שמתכננים – מצליחים. הצלמים הרבים, ובתוכם צלמנו, אלי יונה, ארבו לשניים וברגע הנכון ביקשו מהם לחייך יחדיו למצלמה. לתצלום פרשנות אחת מתבקשת: לישי, נכון להיום, יש יותר סיבות להיות שמח בחלקו.
מכים שורשים
עיתון 'הארץ' הוכיח השבוע, פעם נוספת, את היותו סמל ודוגמה לעיתונות רצינית, גבוהה, מאוזנת, מאופקת, שקולה ולא צהובה. עיתונות לאנשים חושבים.
במשך שלושה ימים רצופים: יום ראשון, שני ושלישי הוא הציב בטלסקופ רובה הצלפים שלו את מתנחלי חברון.
ביום ראשון פרסם 'הארץ' בעמודו הראשון דו"ח ששלח המינהל האזרחי לאריאל שרון ובנימין בן-אליעזר. מחברי הדו"ח, מדווח העיתון, מתרשמים שהמתנחלים מצליחים באופן שיטתי לקבוע עובדות בשטח, בחברון, תוך פלישה לבתים פלשתיניים, בלי שרשויות המדינה מונעות זאת מהם.
בהמשך הידיעה (הארוכה במיוחד) מצוטט "גורם ביטחוני" עלום שם שקובל על "מהלך קבוע של נישול ערבים לצורך הגדלת הטריטוריה היהודית" וממשיך אותו גורם ביטחוני: "בשנה האחרונה נכנסו כמה משפחות יהודיות לגור בחנויות פלשתיניות בשוק הסמוך לבתי המתנחלים, שנסגר לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערה. הבתים הללו הפכו לשיכון לזוגות צעירים, במבנים שאינם שלהם. הם כמובן טוענים שזה רכוש יהודי משנת תרפ"ט, אבל לך תוכיח. אף אחד לא מעז להתעסק איתם".
בהמשך הידיעה מצוטטים גורמים רבים העוסקים במצב בחברון: בצה"ל במשטרה, במינהל האזרחי ואפילו שר הביטחון. כולם מזועזעים, תוקפים ושולחים אצבע מאשימה נגד מתנחלי חברון.
כשאתה גומר לקרוא זרם חשמלי טורדני חולף בך בין הרקות. ידיעה כל כך מקיפה, אבל, ראבק, משהו חסר בה. אתה חוזר לקרוא אותה שוב ומוצא בה את כל החומרים שמהם רוקחים ידיעה עיתונאית. כמעט את הכל. למעט זכות התגובה של המותקפים. אפילו שורה אחת בודדה לא ניתנה לדובר היישוב היהודי בחברון, כדי להגיב על מטר ההתקפות שניתך עליו ועל חבריו.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שני. בבוקרו של יום ב' השבוע לא הניח עיתון 'הארץ' לסיפור לרדת מסדר היום שלו. ואולם בהיעדר נתונים חדשים במה ניתן להזין את הלהבות? איזה זרדים אקטואליים ניתן להשליך למדורה כדי למנוע את דעיכתה? אולי בכל זאת איזו במה קטנה למותקפים? הצחקתם את עמוס (וגם את חנוך). בצר להם הם פנו ליצרן כותרות מוכשר בכנסת. המנהיג היצירתי לא איכזב והכותרת שהודפסה בעיתון יום ב' הכריזה: "חבר הכנסת שריד: 'ייתכן שיהיה צורך בהתערבות בין לאומית בחברון'.
בתחילת הידיעה מזכיר העיתון לקוראיו את שפרסם בוקר קודם ומיד מדווח שבעקבות הפרסום ב'הארץ' שלח יו"ר האופוזיציה, ח"כ יוסי שריד, מכתבים לראש הממשלה ולשר הביטחון בדרישה לאכוף את החוק על המתנחלים. שריד, כמו שריד, לא בוחל בתיאורים. "המציאות בעיר מוציאה את דיבת הארץ רעה בכל העולם ומבאישה את ריחנו...המתנחלים בחברון הם חבורה של בריונים-קנאים, מחבלים (לא, זו לא שגיאת מקלדת שלי) שעושים במקום ככל העולה על רוחם הרעה ואין מדובר ב'מיעוט' של עבריינים יהודיים, וב'עשבים שוטים', כי אם בערוגה שלמה".
שריד גם מזהיר שאם הממשלה תמשיך להזניח את הטיפול במתנחלים הוא יפנה לגופים בין לאומיים כדי שיתערבו בנעשה בעיר. ואם דניאל רותם מפנה השבוע את קוראיו למילון אבן שושן למילה שמתחילה באות ב', אנחנו נטריח אתכם לאותו מילון למילה שמתחילה באות ש'.
גם בסוף ידיעה זו, כפי שכבר ניחשתם, לא ניתן פתח של ציוץ דק לאלו שמכונים בידיעה - מחבלים.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי. במערכת 'הארץ' מחליטים לא להניח לאש התמיד לכבות. הטלפון בביתו של נעם ארנון ממשיך לא לצלצל, מצד שני את מי יביאו הבוקר מהכנסת? את מוסי רז? את זהבה גלאון? מה, אחרי שפרסמו את דבריו של שריד? זה אפשרי, אבל זו לא ממש עיתונות משובחת. בצר להם החליטו בבית שוקן לכתוב מאמר מערכת מיוחד. איחור של תקופה ניכרת ממועד האירוע החדשותי, אף פעם לא עשה רושם רב אצל כותבי מאמרי המערכת, בעיתון שפוסע במתינות מכובדת.
כותרת מאמר המערכת היתה "שליטי חברון".
"מאז תחילת כיבוש השטחים הצטיינו מתנחלי חברון בתכונותיהם התוקפניות, בשנאתם הגזענית לתושבי העיר הפלשתינים ובבוז האלים שהפגינו הם ונשותהם ובניהם לשלטון החוק ולכל לובש מדים שפעל בשמו", פותח המאמר. ובהמשך: "לשיא מביש הגיעו מעשי הוונדליזם האכזריים של המתנחלים לפני שבועיים, בעת ההלוויה של החייל אלעזר לייבוביץ, תושב המקום, שנרצח במארב ירי. עשרות אנשי היישוב ירו לעבר בתים פלשתינים, הרגו נערה ופצעו אחרים היכו עוברי אורח והשחיתו רכוש".
מאמר המערכת מסיים בנימה אמפטית מפתיעה וכותב שאמנם מתנחלי חברון ספגו אבידות כואבות מירי המחבלים הפלשתינים (צירוף מילים שנועד כנראה להבדיל מהמחבלים ששריד תיאר יום קודם לכן), ואולם אין בכך כדי לשמש הצדקה להתנהגות כלפי האוכלוסייה הפלשתינית, השלווה ברובה, הסובבת אותם.
במטווח התלת-יומי של 'הארץ' קיבלנו את השורה התחתונה הבאה: רוב היהודים בחברון נטועים בערוגה שלמה של עבריינים, בריונים וקנאים. לעומתם – רוב הפלשתינים המתגוררים בעיר הם שלווים ושוחרי שלום. במילים אחרות – תבוסה במגרש הביתי. בהמשך, הקורא הנבון והחושב לא יכול, אמנם, להתחמק מהמסקנה המצערת שיש, מה לעשות, פלשתינים שהם מחבלים, אבל, היי, גם אנחנו לא בדיוק טהורי נשק וגם לנו יש מחבלים. במשחק הזה התוצאה היא כמובן תיקו.
מסקנה שלישית – נעם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, לא שילם את חשבון הטלפון (לא ממש מפתיע, עבריין, לא?) לכן הוא מנותק ולכן ב'הארץ' לא יכלו לשמוע את תגובתו. אחרת ודאי היו מביאים אותה בעיתון השקול וההגון.
לא היהצריך לשלוח את ארנון לבדיקת פוליגרף שתוכיח שאיש מעיתון 'הארץ' לא יצר איתו קשר. ראש מערכת החדשות של העיתון, שמואל רוזנר, הודה בכך בלא כל צורך בטיפול שב"כי קשוח. "לא היה צורך בשום תגובה של המתנחלים", סיכם רוזנר לקונית את עמדתו בנושא.
נעם ארנון כבר לא מתרגש. הוא רגיל לכך שיש אמות מידה כפולות ושונות בעיתונות הישראלית בכלל וב'הארץ' בפרט כשמדובר במתנחלים ובוודאי במתנחלי חברון. לגופו של עניין קובע ארנון שכל ההתקפה על כניסת זוגות צעירים מקרב המתיישבים לשכונת "מצפה שלהבת", שהוקמה בשוק הסגור של חברון, הן הסתה, שקר ועיוות של האמת. הרכוש הוא רכוש יהודי שנשדד בתרפ"ט. ולדבר הזה יש הוכחות משפטיות ברורות. לא היהודים הם הגזלנים. אנחנו מחזירים רכוש גזול לבעליו". מצער לראות, מוסיף ארנון, שאלה שתוקפים אותנו על גזל, כביכול, לא כותבים מילה וחצי מילה על הבנייה הבלתי חוקית הערבית. ולגבי האלימות: גם כאן, אומר ארנון, הופכים את היוצרות: מי שמשלמים בחייהם הם המתנחלים. הנהגת היישוב היהודי בחברון עושה הכל כדי לרסן את בני היישוב שהפורעים מקיזים מדמם. ואולם את האצבע המאשימה יש להפנות למי שפותח באש ולא למי שקם להגן על עצמו. מכל מקום, ככל שיכו בנו יותר כך נכה שורשים עמוקים יותר במקום".
הילולת הצדיק
הכותרת שלמעלה משמשת כסלוגן להילולות של צדיקים רבים, אדמו"רים ומקובלים. יום ג' באלול, מועד פטירתו של מרן הרב קוק זצ"ל מעולם לא צוין בהילולא. בשבוע שעבר העיד כאן הרב אליעזר מלמד כיצד בנו הרב צבי יהודה זצ"ל היה פורץ בבכי ביום הייירצייט של אביו. במקומות אחרים הסתפקו בדברים לזכרו ובלימוד תורה. ואולם במשך 67 שנים מאז פטירתו לא ערכו הילולא לזכרו, כמנהג החסידים ובני עדות המזרח. מעולם לא הסבו יהודים סביב לשולחנות ערוכים כל טוב, סעדו את ליבם והאזינו לדברי תורה ולשירת פיוטים ושירים חסידיים.
הגרעין התורני "מרכז נריה", שפועל בקרית מלאכי שאל את עצמו ב-ג' באלול בשנה שעברה, למה בעצם לא. ואמנם בשנה שעברה הם חנכו לראשונה את "הילולת הראי"ה" בקנה מידה קטן וניסיוני. הציבור המקומי הגיב בהתלהבות והשנה החליטו להרחיב את הפעילות. בשורת סיכום - בתחילת השבוע התכנסו עשרות מתושבי קריית מלאכי, ובראשם ראש העירייה, ליאור קצב, לציון ההילולא.
חייכו למצלמה
ביום שישי שעבר הכניס המקובל הרב דוד בצרי את נכדו בבריתו של אברהם אבינו. אורחים רבים הגיעו לאירוע, אולם שניים זכו לתשומת לב רבה במיוחד: השר אלי ישי ובעל הנעליים הגדולות של מנהיג ש"ס – האסיר המשוחרר, אריה דרעי. ישי נוהג להגיע לבריתות רבות ודרעי הפך מזה זמן רב לאחד הסנדקים המבוקשים ביותר במזרח-התיכון. מה שייחד את האירוע הפעם היה ה'מפגש ההיסטורי' בין השניים: לראשונה מאז כניסתו של דרעי לכלא מצאו עצמם שני היריבים הגדולים תחת קורת גג אחת. השניים השתדלו מאוד במהלך האירוע שלא להתחכך זה בזה, אבל לא כל מה שמתכננים – מצליחים. הצלמים הרבים, ובתוכם צלמנו, אלי יונה, ארבו לשניים וברגע הנכון ביקשו מהם לחייך יחדיו למצלמה. לתצלום פרשנות אחת מתבקשת: לישי, נכון להיום, יש יותר סיבות להיות שמח בחלקו.