מיומנה של חובשת מתחילה

בשעה טובה ומוצלחת סיימתי את קורס החובשים, ומצאתי את עצמי דוהרת בתוך אמבולנס לעבר האופק.

בפעם הראשונה שהסירנות התחילו ליילל, ממש נלחצתי. "לאן אני צריכה לזוז? איך לא להפריע?!" חשבתי לעצמי. לקח לי רגע להיזכר שאני לא צריכה לזוז לשום מקום, כי אני זאת שיושבת בתוך רכב החירום וצופה מלמעלה בים התנועה שנקרע בפנינו כמו ים סוף בשעתו.

בתחילת כל משמרת אני מתפללת תפילה חרישית מעומק הלב לשלומם של תושבי האזור (בתוך שאר עם ישראל, כמובן). ברוך ה' עד עכשיו זה די עזר, ולא היו לי עדיין מקרים טראומטיים באמת, בלי עין הרע וכו'. אבל זה לא אומר שהמשמרות לא חווייתיות. יצא לי להגיע לכמה מקומות די הזויים - כמו לקומה התשע עשרה של בניין באתר בנייה, או לבית אבות (יהודי!) בעומק ג'לג'וליה. הנה כמה תובנות קטנות שצברתי עד כה:

* עבודתם של עובדי מד"א כוללת מעט טיפול רפואי, הרבה הרגעת מטופלים, המון עבודת סבלות וים של טופסולוגיה.

* גם כשאישה נאנקת מכאבים עזים, חיוך ייפרש על פניה כשיגידו לה שהיא נראית צעירה לגילה.

* יש לנו נוער נפלא, וכשאני אומרת לנו אני מתכוונת לכלל ישראל, ולא רק למגזר. מדי משמרת אני נתקלת בתיכוניסטים חמודים ולא דתיים בעליל, ילדים טובים הרצליה ורעננה. במקום לבלות בים או מול המחשב ביום שישי, הם קמים מוקדם בבוקר, משנסים מותניים ויוצאים להתנדב מכל הלב.

* אלא אם כן אתם ממש מוכרחים, אנא השתדלו שלא להזמין אמבולנס ברבע לשבע בבוקר, רבע לשלוש בצהריים ורבע לאחת עשרה בלילה. לקבל קריאה ממש בסוף משמרת זה אחד המבאסים.

ילדים ברכב - אף אחד לא חסין

אבל עכשיו ברצינות, ומאוד ברצינות: גם אם אני ספציפית עדיין לא נשלחתי לאירועים חמורים - האירועים האלה קורים. אני שומעת את הקריאות מהמוקד ורואה אותן בווטסאפ הכוננים שלי. בכביש שלידינו אין כמעט יום בלי תאונה, גם אם רובן לא מגיעות לחדשות. הקיץ בכלל מועד לפורענות, עם הנסיעות המרובות, ההתייבשות בטיולים והטביעות בים ובבריכה. נראה שהימים הארוכים, החום והרגשת החופש מורידים לנו את סף הערנות.

אבל אני מאמינה שתסכימו איתי שמכל אסונות הקיץ, האירוע הכי טרגי שיכול להיות הוא לשכוח ילד ברכב. אין צורך להסביר למה, נכון? בתור שכחנית כרונית, אני מתקשה לדון לכף חובה הורים שבגלל רגע של היסח דעת חרב עליהם עולמם. בא לי רק לבכות איתם. אפילו למסודרים ולאחראים שבינינו יכולה לקרות תקלה, אף אחד לא חסין.

מה שכן, אפשר בקלות למנוע את האסון המחריד הזה. כל מה שצריך זה קצת מודעות וביטול תחושת ה"לי זה לא יקרה". יש שפע של פתרונות שמזכירים שהאוצר היקר שלכם נמצא מאחור, ביניהם גם פתרונות זמינים, פשוטים וחינמיים. כל מה שצריך זה לאמץ אחד מהם או יותר ולהטמיע אותו בשגרת הנסיעה. רגע השכחה הוא אולי פחות בשליטתנו, אבל הבחירה לשנות הרגלים החל מהנסיעה הבאה ברכב היא עניין מודע לחלוטין. כמו שרובנו נכנסים למכונית וחוגרים, גם אם מעולם לא היינו בתאונה, כך צריך לאבטח את הילדים שלנו. אני מאמינה שלכולנו ברור שהמחיר שווה את הטורח.

אז אילו אמצעים יש? בחיפוש ברשת תוכלו למצוא הרבה מאוד רעיונות, אבל אפשר להתחיל מהפטנטים הבאים:

הכי פשוט זה להניח את התיק והפלאפון במושב האחורי. זה אולי קצת עצוב, אבל אותם אנחנו לא נשכח.

דרך נוספת היא להשתמש בנייד. אפשר לשים שעון מעורר בערך לשעת סיום הנסיעה, ואפשר להוריד אפליקציות למיניהן. אפליקציית baby reminder, למשל, מזהה שסיימתם את הנסיעה ושולחת תזכורות, אך היא מתאימה רק לאייפון. Don't forget your baby מזהה שהסמארטפון מתנתק מהבלוטות' ושולחת הודעה קולית. אם תרצו להשקיע מאות עד אלפי שקלים, יש מערכות חיישנים משוכללות שיפתחו באופן אוטומטי את החלונות ויצפרו לכל עובר ושב (Babyvox ,Kidetect ועוד). לחרדתיים ועשירים בלבד? לא בטוח בכלל.

ויש אוסף של אמצעים מכניים פשוטים. אפשר לקנות מחזיק מפתחות עם קפיץ ארוך, ותופסן שמתחבר לכיסא הבטיחות. מחברים את מחזיק המפתחות מצידו האחד למפתח הרכב ומצדו האחר לכסא, וכשתגלו שאתם לא יכולים לקחת אתכם את המפתח, תבדקו כנראה מדוע. על אותו משקל אפשר לחבר חבל ארוך בצבע בולט מכסא הבטיחות לידית הדלת לפני תחילת הנסיעה, או להגה.

ולסיום, עוד פטנט פשוט, זול ויעיל שגם יצחק קדמן וגם משה פייגלין התלהבו ממנו. ה‑Babyonkey הוא בסך הכול סימניה גדולה ואדומה עם תזכורת שמתחברת למפתח. שומרים אותה בתוך כיסא הבטיחות, וכשמכניסים את הילד מחברים אותה למפתח. היא גדולה ובולטת, וקשה להתעלם ממנה. שלום פרץ, היזם של הפטנט, רוצה לחלק חמישים אלף סימניות בחינם. את המימון הוא מנסה לגייס בהדסטארט - אתם מוזמנים להצטרף למיזם הצלת החיים הזה.

סרטוני אור לגויים

אם כבר דיברנו על הדסטארט, הנה פרויקט נוסף שהתחברתי אליו: יצירת סרטוני הסברה לעמותת 'ברית עולם' של הרב אורי שרקי. העמותה עוסקת במסר האוניברסלי של היהדות ויוצרת ומטפחת קהילות של בני נח ברחבי תבל. כדאי לנצל את זה שאנחנו חיים בעידן שבו כל אחד יכול להסביר לכל באי עולם מה שבא לו. אל מול אסלאם מטורף ונצרות שפושטת את הרגל, נראה לי שממש מתבקש להציב לגויים שחפצים בכך אלטרנטיבה אמונית על בסיס תורת ישראל.