ערב צאתם למשחקים האולימפיים והפראלימפיים בריו דה ז'נרו, הגיעו חברי המשלחות הישראליות לקבל ברכה מנשיא המדינה רובי ריבלין.
שם, בבית הנשיא, עברו ספורטאינו המצוינים מבחן סיבולת אחרון, קשה יותר מכל אימון: האזנה רצופה לנאומו הכתוב והמשמים של כבוד הנשיא. ריבלין גמגם מעט, טעה במילים ובעיקר הרדים את עצמו, אבל גם השתדל לתמוך ולחזק. "אנחנו סומכים עליכם", אמר לספורטאים, "אנחנו גם יודעים שאתם יכולים, ואנחנו בטוחים שגם תביאו מדליות הביתה". בטוחים, לא פחות. העיקר בלי לחץ, כן?
כעת נותרה רק השאלה מהיכן מגיע הביטחון הזה. האם נחתה על ריבלין רוח נבואית? האם הוא ניתח באופן מדעי את יחסי הכוחות בין הספורטאים לפני שהגיע למסקנה הבלתי נמנעת? מה גורם לנשיאנו האהוב להבטיח מדליות אולימפיות, ארבע שנים אחרי שנציגי ישראל נסעו לאולימפיאדת לונדון עם הררי ציפיות וחזרו עם קדחת?
התשובה היא, כמובן, שריבלין בטוח במדליות כשם שהוא בטוח בכל דבר אחר ביקום. "אני בטוח שאתה תחזור לאיתנך במהירות", אמר לאחד מפצועי הפיגוע במתחם שרונה. "אני בטוח כי כוחות הביטחון יגיעו אל הרוצח", אמר להוריו של דני גונן ז"ל במהלך ניחום אבלים לפני כשנה. "אני בטוח שחברי הכנסת יעשו את מה שהם מאמינים בו ויהיו קשובים לרחשי הציבור", אמר ביום הבחירות האחרונות לנשיאות. "אני בטוח שהתהליכים הארגוניים העוברים על המשטרה יביאו בסופו של דבר לחיזוקה", אמר לפני כשנתיים. "אני בטוח שראש הממשלה יבהיר את עמדותיו בעניין זה", הגיב על נאום היטלר והמופתי של נתניהו. "אני בטוח שהוא יעמוד על המשך הגיבוי להתיישבות", אמר על אותו נתניהו לפני שנים רבות, כשהיה יושב ראש הכנסת ועדיין נחשב לאיש ימין. ואלו רק דוגמאות אחדות.
ובמילים אחרות: ריבלין "בטוח" בכל הדברים האלה כי זה מה שהוא אמור לומר. כי חלק מתפקידו הממלכתי הוא להכריז הכרזות חלולות ולרוקן את השפה ממשמעותה. ריבלין יכול לקוות או להעריך שישראל תביא מדליות מריו, וייתכן שהערכותיו יתגלו כמדויקות, אבל לביטחון שהוא מפגין אין ערך, והדבר מעיד גם על אמירות וכותרות אחרות שהוא משחרר מפעם לפעם. רובוט היה עושה את זה לא פחות טוב.
מובן שריבלין אינו לבד. הפוליטיקה כולה גדושה באמירות סתמיות, צפויות וריקות מתוכן. אפילו צירוף המילים "אני בטוח" לא רשום בטאבו על שמו של נשיא המדינה. קחו למשל את תגובת ראש הממשלה לפרשת אלאור אזריה, החייל שחיסל מחבל פצוע בחברון. "החיילים הם הילדים של כולנו והם צריכים לקבל החלטות בזמן אמת בשטח, בלחץ ובחוסר ודאות", אמר אז נתניהו, "אני בטוח שהבדיקה תהיה מקצועית והוגנת כלפי החייל". וזה אותו נתניהו שכבר ביום הראשון מיהר להודיע שהאירוע בחברון "לא מייצג את ערכי צה"ל". כשאתה כל הזמן בודק את כיוון הרוח, למילים כבר אין משמעות, ואתה יכול לומר דבר והיפוכו. העיקר שתהיה בטוח.
זיהוי תהליכים
באחד מערוצי הסרטים של 'יס' – כן, התחברתי מחדש, תתבעו אותי – שודר הסרט 'הסכם ג'נטלמני', קלאסיקה של הבמאי איליה קאזאן מ‑1947. גיבור הסרט הוא עיתונאי במגזין ניו-יורקי שמתבקש לכתוב סדרת מאמרים על תופעת האנטישמיות בארצות הברית. העיתונאי מתחזה ליהודי, ובכך נחשף מיידית לגזענות הקיימת אפילו בחלקיה הליברליים של החברה האמריקנית. הוא נאלץ להתמודד עם הערות פוגעניות, אי קבלה לעבודה, איסורי כניסה למקומות שונים, וגם פגיעה פיזית בבנו היחיד בבית הספר.
מנקודת מבטו של הצופה בן זמננו, רצף האירועים והגילויים האנטישמיים בסרט נראה מוגזם ובלתי אמין – עד שאנחנו נזכרים בשנת ההפקה, שנתיים בלבד אחרי השואה באירופה. ככל שניתן להתרשם מהצלחת הסרט, שאף זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, נראה שהאמריקנים של התקופה ההיא ראו בו שיקוף די מדויק של המציאות. כך או אחרת, הסרט נגע בנקודות רגישות שגם היום עדיין לא חלפו מן העולם.
מבחינה קולנועית, הסרט נראה כיום מיושן: המשחק נורא, עיצוב הדמויות פלקטי, הגיבור זוכה באישה הלא נכונה, ובעיקר – זהו סרט דידקטי שדוחף לנו את המסר בכפית. אבל בואו נדבר לרגע על המסר הזה ונעזוב את האיכות הקולנועית. האנטישמיות, טוען הסרט, אינה רק מנת חלקם של האקטיביסטים, אלא גם של אלה שמתעלמים, שמשתפים פעולה במין הסכם ג'נטלמני של שתיקה.
דווקא הלקח הזה, שלפיו אסור לתת לאנטישמיות לעבור לידנו, לא חלחל במלואו אל העולם החופשי ב‑2016, גם לא אל מדינת ישראל וממשלתה הריבונית. אנחנו עדיין משתפים פעולה עם אנטישמים גלויים, מנהלים יחסים ומגעים דיפלומטיים עם מכחישי שואה מוצהרים ומסרבים להילחם בדה-לגיטימציה לישראל וליהודים בכלל. אפילו מעשי רצח אנטישמיים בלב הארץ זוכים אצלנו למינוחים מרוככים, הצדקות מוסריות, עצימת עין וחוסר אונים. האנטישמיות החדשה היא מהסכנות הגדולות שמאיימות עלינו, והתגובה שלנו אליה ממשיכה להיות ג'נטלמנית להחליא. מהבחינה הזאת, החברה הישראלית מזכירה תהליכים שהוסרטו לפני שבעים שנה.