מצלמת מהירות לא יכולה לשמש תחליף מלא לשוטר. מצלמת מהירות
מצלמת מהירות לא יכולה לשמש תחליף מלא לשוטר. מצלמת מהירותצילום: נתי שוחט, פלאש 90

לגמרי מתחת לרדאר הצליח משרד המשפטים להעביר השבוע בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת הצעת חוק שאם לא תיבלם בקריאה השנייה והשלישית, היא תהפוך לפיגוע אזרחי של ממש.

סדר הדין הפלילי קובע כי אדם שהוגש נגדו כתב אישום זכאי לקבל לידיו את כל חומרי החקירה שנמצאים בתיק החקירה, וזאת כדי לאפשר לנאשם להתגונן בבית המשפט. מאחורי החוק עומדת ההבנה כי בעוד אשר לרשות התביעה עומדים גופי חקירה מתוקצבים היטב ורבי סמכויות, הרי שהנאשם בפלילים לא יכול בדרך כלל להרשות לעצמו יותר ממספר שעות מצומצם של עבודת חוקר מקצועי שיאסוף ראיות להגנתו.

זאת ועוד: ניסיון משמעותי של הנאשם לאסוף ראיות ועדויות עלול לסבך אותו בחשד לשיבוש הליכי משפט. אשר על כן נאלצת ההגנה להסתמך על תיקי החקירה של המשטרה, שהתביעה מחויבת להעבירם אליה על פי חוק במלואם. לא פעם מופיעות שם ראיות ועדויות המקשות על התזה של כתב האישום, כאלה שהתביעה לא הייתה שמחה לחשוף בבית המשפט.

לא פעם הזכות הזאת שניתנה לנאשמים מעוררת קשיים. ראשית, מכיוון שלעתים ישנם בתיק חומרי חקירה שעלולים לחשוף שיטות, סודות מדינה ואפילו סוכנים. הפתרון הנהוג היום במקרים הללו הוא פנייה של התביעה לבית המשפט בבקשה להוציא תעודת חיסיון – כזו הפותרת את התביעה מלהגיש להגנה את החומרים. השופט בוחן את החומרים שנכללו בבקשה, ואם לדעתו אין בהם כדי להשפיע על הגנתו של הנאשם - הוא מוציא את תעודת החיסיון שהתבקשה.

אם יש מקום להניח שהחומרים יכולים לשמש את ההגנה, השופט אמור לסרב להוציא את תעודת החיסיון. אז עומדת בפני התביעה הברירה - להסתכן בפגיעה ברשויות האכיפה ולמסור בכל זאת את החומרים להגנה, או לחזור בה מכתב האישום. פעמים רבות הבחירה לא פשוטה, אך זהו המחיר לקיומו של הליך פלילי הוגן.

הקושי השני של המשטרה והפרקליטות הוא נדיר יותר, אך קשה לא פחות. לא פעם חומרי חקירה אמנם לא פוגעים בביטחון המדינה או בסודות מקצועיים, אבל חושפים התנהלות מפוקפקת של גורמי אכיפת החוק. כך למשל התפוצצה פרשת האזנות הסתר במשפטו של השר לשעבר חיים רמון. לא פעם הסתבכו אנשי פרקליטות, כאשר להגנה נודע בדיעבד שלא כל חומר החקירה הועבר עליה מלכתחילה.

לחץ מתמשך של הפרקליטות הביא לאישור ההצעה כי חומרי חקירה מודיעיניים שיימסרו לנאשם, יהיו רק חומרים ששייכים באופן ישיר לעובדות המתוארות בכתב האישום. חומרים שאינם קשורים באופן ישיר לכתב האישום, לא ייכללו בגדר חומרי חקירה, ולא יימסרו. העניין יחסוך מהתביעה את הריצה לבתי המשפט להוצאת תעודות חיסיון (ועל פי הנתונים שנמסרו בוועדה, כשלושים תעודות כאלה מתבקשות על ידי התביעה מדי יום). הוא כמובן יחסוך חשיפת התנהלות לא תקינה שתגרום לפרקליטות מבוכה, שהרי ההחלטה אילו חומרים אינם קשורים באופן ישיר לכתב האישום ואין צורך למוסרם תהיה בידי התביעה. מצדם של הנאשמים, תיקון החוק ינגוס בסיכוי הדל שנותר להם להביא ראיות לזכותם בבית המשפט.

לא הוגן ולא חוקי

"אין תפקידים קטנים" - כך מיוחס לאיש התיאטרון הרוסי המיתולוגי, קונסטנטין סטניסלבסקי - "יש רק שחקנים קטנים". ואכן, קל לשקוע בשגרה אפורה בשעה שאתה תקוע כמעט שש שנים בתפקיד שופט תעבורה בבית משפט השלום בנצרת. אבל לא זה מה שקרה לבסאם קנדלפת. הוא הצליח לקחת את המשרה השיפוטית, שלא פעם דועכים האוחזים בה והופכים למין פקידים מנומנמים שמקווים רק להיחלץ לתפקיד שיפוטי בכיר ומעניין יותר, ולהפוך אותה לערכאה משמעותית, כזו שמנסה לעשות צדק.

כך למשל, לפני שלוש שנים הגישה התביעה כתב אישום נגד צעיר מקיבוץ נאות מרדכי. הוא נהג עם חברתו, ואז מסיבה שלא הובררה סטה מנתיבו והתנגש בעץ. החברה נפצעה קל. הוא נפצע באורח אנוש, וחודשים אחר כך התייצב באולמו של השופט קנדלפת כשהוא סובל ממאה אחוזי נכות. "אני תוהה איזה אינטרס ציבורי משרת ניהול ההליך הזה כנגד הנאשם מלבד אכזריות לשמה", כתב אז השופט המזועזע מהתנהלות התביעה, וביטל את כתב האישום.

הוא גם ביטל את כתב האישום שהגישה המשטרה נגד מגלי והבה, מי שהיה חבר כנסת וסגן שר החוץ, באשמה כי נהג במהירות מופרזת בדרך לצפת. והבה פינה אז את בנו שהיה בסכנת חיים לבית החולים בעיר. השופט קנדלפת כתב אז כי והבה הוא "אב אחראי ואוהב שהתנהג כפי שכל הורה אחר היה מתנהג", ותמה "כיצד ציפתה המשטרה מהמבקש לנהוג (תרתי משמע) באותו מצב שהוא עמד עם בנו".

לפני ארבע שנים ביטל השופט קנדלפת אישום נגד נהג שביקש להישפט בעקבות קנס של 250 שקלים שקיבל, ופעמיים נאלץ לחזור ריקם מבית המשפט מכיוון שהמשטרה שכחה לשלוח את השוטר שהיה עד התביעה. "אין הדעה יכולה לסבול מצב שבו עצם ניהול ההליך בעבירה קלה, שדינה קנס 250 שקל, יהפוך לעונש חמור שבעתיים מבחינת הנאשם", כתב השופט והטיל על המשטרה לשלם לנהג אלף שקלים הוצאות משפט.

במקרה אחר השנה הגיע לפני השופט מנצרת אדם שצבר בתוך שלושה שבועות כמעט חמישים נקודות על עבירות של נהיגה במהירות מופרזת. הוא נתפס בעדשת מצלמת מהירות באותו הכביש שש פעמים במהלך שלושה שבועות, כשהוא אינו מודע לדבר, ורק לאחר מכן הגיעו אליו במרוכז כל ששת דו"חות התעבורה. השופט פסק שיש לצמצם את עונשו של הנהג רק כדי עונש על עבירה אחת. הענשה כפולה ומכופלת עלתה בעיני השופט לכדי "פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות".

בשבוע שעבר הצליח השופט קנדלפת לקושש עוד פיסה של צדק, אבל כזו שעלולה לחסל את כל פרויקט מצלמות המהירות הקבועות שנפרסו בשנים האחרונות בכבישי ישראל. פסק הדין ניתן ב‑13 תיקים שצורפו לדיון אחד, וכולם עסקו בנהגים שצולמו נוהגים במהירות מופרזת בכביש 75, בקטע הדרך שבין נצרת לנצרת עילית. "דומה כי לא יימצא חולק על כך שהכביש המדובר הנו כביש רחב עם שטח הפרדה בנוי, המדמה דרך שאינה עירונית עם שני נתיבים רחבים לכל כיוון נסיעה", כתב השופט והמשיך: "מכאן, ובשל הנוף 'הבין-עירוני' כאמור של הכביש מבחינת דמותו המעוצבת ותכונות מראהו, המכמונת... הפכה למלכודת של ממש עבור רבבות הנהגים שנסעו בכביש... עברו לתומם על המהירות של 50 קמ"ש ונתפסו לתדהמתם במצלמה.

בהקשר זה אציין כי להבדיל ממקומות אחרים בארץ שבהם כביש בין-עירוני עובר דרך שטח שיפוטה של רשות מקומית (לדוגמא, מתוך ידיעה שיפוטית מתיקים אחרים שהתנהלו בפניי: כביש 65 העובר דרך כפר תבור), לא מוצב בתחום אותו קטע כביש בענייננו שלט מואר הנותן שירות לאזרח בנוסח 'להזכירך המהירות המותרת – 50 קמ"ש', או נוסח דומה בגדרי קיום האיסור על הנחת מכשול בפני עיוור".

את תחושת אי הצדק המוכרת לכל מי שגילה כי משטרת ישראל בחרה להציב מכמונת מהירות במיקום מטעה, חש גם השופט קנדלפת. אך מי כמוהו יודע כי חוק הוא חוק. "משאמרתי מה שאמרתי, חובה להוסיף ולהדגיש כי לא הנוף הוא הקובע, ואף לא תחושת הנהג ביחס למהירות המרבית המותרת, כי אם הוראות החוק הברורות החד משמעיות הן שתקבענה מהי המהירות המרבית המותרת במקרה דנן", כתב השופט, אך מיד מיהר לחלץ מהחוק גם מעט צדק.

כאמור, חוק הוא חוק. ותקנות התעבורה קובעות כי דרך עירונית היא זו שעוברת בתחום השיפוט של רשות מקומית "ואשר בכניסה לאותו תחום מוצב תמרור שמשמעו 'כניסה לתחום דרך עירונית', ועד למקום שבו מוצב תמרור שמשמעו 'קצה תחום דרך עירונית'". תקנה אחרת קובעת כי דו"ח תנועה על חריגה מהמהירות המותרת יינתן על ידי השוטר רק לאחר שזה בדק את דבר הימצאו של התמרור המורה על המהירות המותרת, לפני פעולת האכיפה ולאחריה. השוטרים מצווים לציין בדו"ח כי אכן ערכו את הבדיקה, ואפילו את המרחק שבין התמרור ובין המקום שבו תיעדו את עבירת התנועה.

אלא שמכמונות המהירות הקבועות אינן מאוישות, ואין שוטר שיבדוק, כמצוות התקנה, את הימצאו של התמרור - במקרה הזה תמרור המסמן כי מדובר בדרך עירונית. הבירור בבית המשפט העלה כי בדיקות כאלה נעשות רק אחת לשלושה חודשים.

השופט קנדלפת קבע אפוא כי לא זו בלבד שהדו"חות אינם הוגנים, אלא הם גם אינם חוקיים.