הריבית הנמוכה בעולם המפותח בכלל ובמדינת ישראל בפרט יוצרת הרבה בעיות.
אחת היותר נפוצות היא בעיית החסכונות, או בכינויה הנפוץ יותר "איפה לעזאזל להשקיע את הכסף?". פעם, לפני 15 ואפילו 10 שנים, החיים היו פשוטים.
אם היו לך 100 אלף או 200 אלף שקלים שחסכת שקל לשקל כדי להשלים קצת את הפנסיה או לחתן את הילדים, יכולת לסגור אותם בבנק לעשר עד חמש עשרה שנה ולקבל תשואות יפות מאוד. ככה קנו הורינו דירות, ככה הם חיתנו ילדים, וככה הם הצליחו לעמוד ברבים מאתגרי החיים. התשואה על ההון, שהייתה גבוהה יחסית, הייתה מרכיב משמעותי ביכולת להגיע להישגים חומריים (דירה, רכב, חופשה וכו').
אולם מאז פרץ לחיינו המשבר הכלכלי, הפכה הריבית לבדיחה. הפקדת הכסף בבנק או בכל אפיק השקעה סולידי אחר, שקולה היום במונחי תשואה להסתרתו מתחת לבלטות. הסיבה היחידה להחזיק את הכסף בכל זאת בבנק היא השירותים הפיננסיים, לא התשואות.
במשך זמן רב ניפחה הסיטואציה הבעייתית הזאת את בועת שוק הנדל"ן. אין מה לעשות עם הכסף? קונים דירה. הבעיה היא שזה עבד היטב כל עוד מחירי הדירות ותנאי המשכנתאות אפשרו גם לאנשים עם חסכונות מוגבלים לקנות דירה להשקעה. עם החרפת עליות המחירים והקשחת תנאי המשכנתאות, האופציה הזאת נסגרה בשביל הרבה מאוד משקיעים פוטנציאליים. כך שלמעשה חזרנו לנקודת הפתיחה: "איפה לעזאזל להשקיע את הכסף?".
ההכרח הוא אבי כל המצאה, וגם כאן הוליד ההכרח את ההמצאה שהחלה לתפוס תאוצה בתקופה האחרונה: קרנות השקעה עסקיות. מה זה בעצם? מדובר בהתאמת מודל ההשקעות המקובל אצל אנשים אמידים ובעלי ממון, כך שיתאים גם למשקיעים סטנדרטיים, בני מעמד הביניים. במקום להשקיע בכלי השקעה סטנדרטיים, משקיעים בהזדמנויות עסקיות שצפויות להביא למשקיע תשואות נאות. אולם מאחר שמדובר בעולם מורכב מאוד, שכדי להשקיע בו נדרשים ידע ומומחיות על מנת לאתר הזדמנויות עסקיות איכותיות באמת, הוא היה סגור בדרך כלל בפני משקיעים קטנים ובינוניים.
כעת, בעקבות המצוקה שנוצרה בשוק והצורך הקיים, קמו כמה גופים שפועלים במודל של יצירת שותפויות השקעה. אחד הגופים הללו, שלאחרונה נחשפתי לפעילותו, הוא קרן CoShare. מדובר כאמור במיזם שפועל בשני הכיוונים. מצד אחד הוא פועל לאיתור הזדמנויות השקעה בחברות ומיזמים עסקיים אשר צפויים להניב רווח נאה למשקיעים.
מצד שני הוא פועל לאיתור משקיעים פוטנציאליים שמעוניינים בהשקעה מסוג כזה, לחשיפה של המשקיעים למיזמים השונים וליצירת שותפויות ההשקעה אשר נכנסות כמשקיעות למיזמים העסקיים. מאחר שהשותפויות מאגדות מספר רב של משקיעים בסכום כולל שמצטבר לסכום מכובד מאוד, מתאפשר לשותפות להיכנס כמשקיעה בהזדמנויות עסקיות שכאלו, שאינן מסוגלות להתמודד עם משקיעים קטנים. בנוסף לכך מאפשרת ההתאגדות תהליך איכותי של בדיקות נאותות וליווי צמוד של החברות שבהן בוצעה ההשקעה, מה שמגדיל מאוד את סיכויי ההצלחה.
נשמע מפתה? זה באמת מאוד מפתה, במיוחד מאחר שהתשואות הפוטנציאליות גבוהות יותר מכל אפיק השקעה קלאסי. אבל כמו תמיד צריך לזכור: אין בעולם ארוחות חינם. להשקעה בעסק יש את כל הסיכונים של השקעה בעסק. מיזם עסקי יכול ליפול ולקרוס גם אם כל הנתונים שלו היו מצוינים וכל המנהלים שלו עשו ככל יכולתם. כניסה להשקעה מסוג זה מחייבת חשיבה מעמיקה, התייעצות ולקיחה מודעת של כל הסיכונים הקיימים.
על בריאות משלמים
למרות שכל אזרחי המדינה מבוטחים בביטוח בריאות ממלכתי, ככל הנראה כארבעה מכל חמישה מקוראי השורות הללו מבוטחים לפחות בביטוח בריאות אחד נוסף, השב"ן. שב"ן הוא השם המקצועי של תוכניות הביטוח הרפואי המשלים בקופות החולים השונות. לחלק ניכר מקוראי השורות הללו ישנו גם ביטוח בריאות נוסף, פרטי.
למה כל זה קרה? בגלל תהליך הרבה יותר רחב שקרה במשק הישראלי, ושבשפה הכלכלית הוא מכונה "צמצום גודל הממשלה". בעברית זה אומר שהממשלה גובה פחות מיסים ומספקת פחות שירותים. זה שהממשלה גובה פחות מיסים זה תמיד נחמד, הבעיה מתחילה בחלק שבו מצמצמים במקביל את השירותים. זה המקום אגב להעיר, שאין דבר כזה להפחית מיסים בלי לצמצם את השירותים. אם לא צמצמת את השירותים, לא באמת הפחתת מיסים. הרי את השירותים הללו צריך לממן איכשהו. אז איך מממנים אותם? עם גירעון. ואיך בסוף משלמים את הגירעון? בכסף שגובים ממיסים. כך שהמיסים לא הופחתו, הם בסך הכול נדחו.
נחזור לעניין. כאשר מפחיתים מיסים ומצמצמים שירותים קורים שני דברים. יש מקומות שבהם פשוט השירות נהיה יותר גרוע, ויש מקומות אחרים שבהם מה שבפועל קורה הוא שהחלל לא נותר ריק. דוגמה טובה היא הבריאות. אם מצמצמים את הסל הבריאותי שהמדינה נותנת לאזרחים, האזרחים קונים את השירותים הללו באופן עצמאי. הם אמנם שילמו קצת פחות מס, אבל את הכסף הזה הם שילמו עכשיו ישירות על בריאות. איפה הבעיה? בשני רבדים. הראשון: חוסר שוויון. יש כאלו שמקבלים יותר בריאות ויש כאלו שפחות. השני: חוסר יעילות. ככל שביטוח הבריאות פחות אוניברסלי (כלומר לא מבטח אוכלוסייה רחבה), הוא פחות יעיל, ומספק את אותה בריאות ביותר כסף. לדוגמה: ארצות הברית.
אז איך בכל זאת נותנים יותר בריאות? חשבו אנשי האוצר ומשרד הבריאות על נוסחה חדשה, שפורסמה השבוע. ביטוחי הבריאות המשלימים והפרטיים יממנו את הרחבת הסל, באמצעות תשלום היטלים. ולמי יגולגל ההיטל? חלקו לפחות יגולגל למבוטחים, שייאלצו לשלם יותר. כלומר, מדובר בעצם במס עקיף חדש, שהרי כבר הראינו שאם אין מיסים - אין שירותים.
למרות זאת התוכנית החדשה, שתגדיל את כמות התרופות מצילות החיים בסל, היא חיובית. היא גם תהיה יותר שוויונית ובשורה התחתונה תביא גם להקצאת משאבים יעילה יותר.