הם דורשים כניעה מוחלטת

החלטת בג"ץ שלא להתערב בהחלטת המשטרה להחליף את מסלול מצעד הגאווה בבאר שבע הרגיזה את הלהט"בים ותומכיהם.

הפרופסורים מרדכי קרמניצר ואייל גרוס, שבימי הנשיאים ברק ובייניש היו שותפים לפולחן בג"ץ, שפכו את זעמם על השופטים החלשלושים שמכהנים כעת בעליון. טענת המחץ שלהם היא שעל ידי החלטתם השופטים למעשה רצחו שוב את שירה בנקי ז"ל - קורבן המצעד בירושלים אשתקד. בקבלם את עמדת המשטרה, השופטים השוו בין זכויות הצועדים ובין זכויות הבריונים שאיימו על הצעדה.

קרמניצר וגרוס התעלמו מכך שטענתם, שאסור לסגת מפני איומים כאשר מדובר במימוש זכות טבעית, משרתת גם את היהודים המבקשים לעלות להר הבית. גם בהר הבית המדינה והמשטרה נכנעות לפורעים ולמדינות כמו ירדן, שלמרות הכבוד שישראל מעניקה לה בנושא אינה נמנעת מלתבוע באונסק"ו בלעדיות היסטורית מוסלמית בהר. אפשר לטעון באותו להט שהגבלת נוכחות יהודית בהר היא ניסיון מחודש לרצוח את חבר הכנסת יהודה גליק.

אבל לא כדאי לבחור בדרך הקלה, ולהציג את הסתירה לכאורה בצביעות השמאל. סבורני שהפרופסורים המלומדים אינם חשים סתירה כלשהי, היות שלדידם המוסלמים באמת זכאים לחוש מורת רוח מהפגיעה בקודשיהם, ואילו במקרה של הגאים אסור אפילו להעלות על הדעת (אלא אם אתה נבער ללא תקנה) שקיים משהו מקומם בהפגנה מוחצנת של נטייה מינית חריגה.

אגב, היחס השלילי כלפי התופעה אינו מיובא מחשכת ימי הביניים. עד שנות השמונים יחסים חד-מיניים עוד היו אסורים בישראל על פי חוק, אלא שהיועץ המשפטי דאז יצחק זמיר החליט לא לאכוף אותו, וזה סיפור אחר. כשהתחלתי את השלב השני של הטירונות, בשיחה הראשונה של הפלוגה עם הקצין, הוא תהה שמא יש בינינו בעלי נטיות הפוכות, ואם כן שיסורו בבקשה אל הקב"ן.

אנו במציאות של עולם אחר וצה"ל אחר, והיום טעות היא לחשוב שהלהט"בים יסתפקו רק ביחס של כבוד. הם דורשים כניעה מוחלטת. הם רוצים שגם בישראל ינהגו על פי תקדים רוקו בוטיליונה - פרופסור למשפטים, אדם קתולי ומקורב לוותיקן, שנפסל ב‑2004 מלכהן כנציב לענייני משפטים באיחוד האירופי. פסילתו נבעה מעמדתו המצפונית שיחסים חד-מיניים הם עבירה, ולא הועילו הבטחותיו שכנציב הוא יפעל על פי החוק האירופאי וישים את עמדותיו בצד.

זה מה שדורשים מאיתנו: לא רק התנזרות מניסוחים פוגעניים, אלא אמירה ברורה שאין פגם כלל וכלל ביחסים חד-מיניים. לכן, לדעתי, פרט לביקורת על התנסחות אומללה, תפקידו של נפתלי בנט היה להגן על חופש הביטוי והמצפון של הרב לוינשטיין ולא לבקר אותו. הוא והרב קרים זכאים לאותו חופש דיבור שדוגל בו סגן הרמטכ"ל.

צבא "מטוהר" ומסוכן

ההפיכה הכושלת בטורקיה לא תפגע בעסקה שנרקמה בין ישראל לטורקיה, המבטיחה חיי שעה של יחסים תקינים בין ירושלים לאנקרה. זהו מצב של מעין נופשון, עד שארדואן יחליט שזה לא מתאים לו. הדימוי שהציע ארדואן לגבי הדמוקרטיה, שהיא כמו אוטובוס שנשארים בו עד ההגעה לתחנה ואז יורדים ממנו, תקף גם לגבי הדיפלומטיה שלו. כשם שחיזר בעבר אחרי הכורדים ואחרי האיחוד האירופי ולבסוף נטש אותם, כך צפוי לקרות גם לנו. אז אפשר להפיק את מה שניתן להפיק מפק"מ ארדואן, ובלבד שאחר כך לא נאשים את עצמנו כאשר שוב תגיע הרעה ביחסים.

אולם אין זאת אומרת שלניסיון ההפיכה לא תהיה השפעה אזורית. החישובים בסעודיה, בוושינגטון ובמטה נאט"ו בבריסל יעברו בהכרח בדיקה מחודשת לנוכח כישלון ההפיכה, ולנוכח הטיהורים אשר יבוצעו בעקבותיה בצבא טורקיה. עדיין לא ברור מה היה הרקע להפיכה, אבל היא בוצעה בשלומיאליות הן מבחינה הסברתית והן מבחינה מבצעית, וזה מעלה שאלות בנוגע לצבא הטורקי.

גורמים שונים בעולם בנו על צבא טורקי המונה 600,000 איש שיהיה גורם מאזן באזור. הסעודים לטשו עין לתגבורת הסונית המשמעותית בסכסוך שלהם מול איראן. האמריקנים ראו בצבא הטורקי גורם חשוב לאחר שרוסיה חזרה להיות מעצמה ים תיכונית. והנה מתגלה שסמכו על משענת קנה רצוץ. מדברים על צבא שיהיה חשוף מעתה לטיהורים, אבל למעשה טיהורים מסיביים נעשים כבר מזה כעשור. מצבו של צבא טורקיה מזכיר את צבא איראן לאחר עלייתה של המהפכה האסלאמית, או של הצבא האדום הסובייטי ערב מלחמת העולם השנייה, אחרי שסטאלין רצח את מיטב קציני הצבא. טיהור זה עלה ביוקר גם לברית המועצות עצמה, עם פלישת הגרמנים ב‑1941.

קרה גם שמדינה פיזרה את צבאה: הייתה זו קוסטה ריקה בשנת 1948, לאחר שהנשיא חוזה פראר עלה לשלטון בהפיכה צבאית ולא רצה להיות הבא בתור שנופל בדרך דומה. אבל טורקיה לא תהיה קוסטה ריקה, מפני שאין סולטן ואימפריה עות'מאנית מחודשת בלי צבא. גם האזור לא מתאים למצב כזה. טורקיה זקוקה לצבא אם ארדואן מעוניין למנוע הקמת מדינה כורדית על גבולה של טורקיה, שתהיה אבן שואבת למיעוט הכורדי הגדול בטורקיה תוך ניסיון לייצר רצף כורדי בעיראק, סוריה וטורקיה עצמה. גם הברית שנרקמת לאחרונה בין יוון לרוסיה חייבת להדאיג את טורקיה. טורקיה גובלת בסוריה ובאיראן, וגם זה דורש היערכות צבאית.

אז איך ישקם ארדואן צבא שחשוד למרוד נגדו? דרך אחת היא לבנות על הקצונה שלא הייתה במעל. אך כפי שכבר נרמז, כאשר טיהור רודף טיהור, ולפעמים מוציאים קצינים מהכלא ומחזירים אותם לשירות, קשה לדעת בדיוק מי נגד מי.

שיטה שרווחת במשטרים רודניים היא הקמת יחידות צבאיות אשר נאמנותן האידיאולוגית נתונה למשטר. בברית המועצות היו אלו יחידות של משרד הפנים. באיראן מדובר במשמרות המהפכה, שחולשות גם על מפעלים כלכליים רבים במדינה. ייתכן שארדואן יבחר בדרך זו, ויתבסס על ההמונים שנענו ל"קריאות לתפילה" מהמסגדים בליל ההפיכה בשעה אחת בלילה. ההמונים הללו הסתערו על מבצעי ההפיכה לא בקריאות "תחי הדמוקרטיה" אלא בקריאות "אללה אכבר".

לפי אפשרות זו, יהיה זה צבא חדור קנאות אסלאמית, שפחות יזכיר צבא מערבי ויותר את החבר'ה מהמרמרה. לא בדיוק תרחיש מרענן.