כאביו של סגן הדר גולדין, אני מבקש להגיב על מאמרו של הרב אליעזר מלמד מלפני שבועיים שעסק בעניינו של בני ושל אורון שאול, שארגון החמאס מחזיק בהם ומונע את הבאתם לקבר ישראל.
המאמר אמנם מחמיא לעמדתנו הקוראת שלא להיכנע לחמאס, אבל בכל הנוגע לחובתנו ולחובתה של מדינת ישראל לעשות הכול כדי להביאם לקבר ישראל, נושבת מן המאמר רוח של פסיביות והשלמה עם המצב, ולכך לא נוכל להסכים.
המאמר כולו חדור בחשש העמוק שעם ישראל "ייכנע לרשעים וישחרר מחבלים". הרב אינו סומך על הנהגת ישראל שלא תחזיר מחבלים, הוא חושש ממורך הלב של עם ישראל וכך הוא מגיע לביטול מצווה - מצוות השבת המת לקבר ישראל. עלינו להשתחרר מהתפיסה השגויה כאילו תנאי זה הוא גזירת גורל ועם ישראל אינו יכול לעמוד בו, כך היה וכך יהיה.
במאמר הוזכרו מעשיו של הרב גורן, ששם נפשו בכפו כדי להביא חללי יהודים לקבר ישראל. מי יגלה עפר מעיניך, הרב גורן? כתביו של הרב גורן, שמעשיו היו מופת לרבים, נקראו על ידי בני הדר הלוך ושוב, והוא מוסיף הערות כדרכו בכתב ידו ומציין את חירוף הנפש של הרב בכל מה שעסק, ובמיוחד על כך שהביא חללי צה"ל לקבר ישראל. לו חי היה הרב גורן איתנו היום, אולי היה פוסק להפסיק לומר את ברכת "הטוב והמיטיב" בברכת המזון עד שהדר ואורון יינתנו לקבורה, כפי שאמר רב מתנה במסכת תענית: "אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה הטוב והמיטיב". בכל פעם שאנו אומרים את ברכת המזון ומברכים על הטובה ועל הפרנסה, עלינו לזכור כי ברכה זו באה לעולם בתנאי שנהיה ראויים לברכה, וכיום איננו ראויים כל זמן שלא ניתנו חללינו לקבורה.
המצווה היא השבת המת לקבר ישראל - בוודאי כשהחלל הוא שליחו של עם ישראל, בוודאי ובוודאי כשהוא חייל שנהרג במלחמת מצווה, וכל שכן הרוג מלכות שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתו - כפי שכינה את בני הראשון לציון הרב יצחק יוסף. אכן, הדר ואורון מוחזקים על ידי האויב, ונשאלת השאלה מה עושים אנחנו, עם ישראל, כדי למלא את המצווה ולהחליש את האויב.
בני סגן הדר גולדין, מפקד בסיירת גבעתי, נהרג על ידי החמאס כשליח של עם ישראל, והוא מוחזק על ידי החמאס כדי לשבור את רוחנו. זה אינו עניין פרטי, ואין כאן עניין לפדיון שבויים. יש כאן עניין של כלל עם ישראל וערכיו ומצוותיו כנגד עמדתו של האויב. האויב מחזיק בגופו ומבקש להכניע אותנו, ואנו נדרשים להכניע אותו בעזרת ערכינו. המצווה היא להביא חלל לקבר ישראל וזה מה שנעשה. לא נוותר על ערכינו שהם המצוות, אלא נכניע את האויב בעזרת המצוות.
להתגייס ולעמוד בניסיון
הרב מלמד כותב שאל מול הניסיון הניצב בפנינו הוא מתפלל "שלא תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". אני מבקש לגייס את כל הכוחות בעם כדי שיעמדו בניסיון. התייצבו עם משפחתי בניסיון הזה, אל תיכנעו לייאוש ולפחד, ולא לביזיון. אנחנו יכולים להכריע את האויב הרע הזה בעזרת ערכינו. כל זמן שאיננו מביאים את הדר ואורון לקבר ישראל – זה הוא הביזיון.
במקום להשוות את הדר ושאול למשה רבנו, ההשוואה המתבקשת היא כמובן לשאול המלך, שגופתו נחטפה וחוללה על ידי הפלישתים. למרבה החרפה, לא עם ישראל גאל את מלך ישראל אלא אנשי יבש גלעד. הם חילצו את גופתו, קברו אותו, התאבלו וצמו שבעת ימים. דוד המלך, חולם לוחם ומאמין, כפי שבני הדר חלם להיות, מגיב על התנהגות זו בתדהמה ובכעס: "הצבי ישראל?! – על במותיך חלל! איך נפלו גיבורים?" מלך ישראל נפל, ועם ישראל התנהג כצבי - קל רגליים, בורח. פחדנים, אומר דוד המלך, בפשטות – פחדנים. המשימה של המשפחה שלי, בשמו של הדר, בשמם של בני דוד, היא לבטל את הפחד הזה מפני האויבים, להרוס את השיתוק שאחז בעם מפני "המחיר", ולגרום לכולנו לדבוק בערכינו. תשאלו את הלוחמים מה צריך לעשות. הם יודעים. יש לוחמים שיקראו לכך "מצווה", יש לוחמים שידברו על "ערך", אבל ללוחמים זה ברור - לא משאירים חייל בשדה הקרב, לא פצוע ובוודאי שלא חלל. כעת עלינו ללמד זאת למנהיגינו.
איך נלמדם? בפרק י"ז בפרקי דרבי אליעזר מנותח האירוע המכונן בימי מלכותו של דוד - אותה בצורת שנמשכה שלוש שנים רצופות, ולאחר בדיקה התברר שאינה בשל חטא עבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות הדמים, אלא משום שעם ישראל לא הביא את עצמות שאול לקבר ישראל.
העונש נעצר רק לאחר שדוד המלך ועם ישראל העבירו הארון בכל שבט ושבט, עד שקברו המלך בגבול נחלתו. זה, אומר לנו פרקי דרבי אליעזר, משמעו של חסד. ואז, אומר לנו פרקי דרבי אליעזר: "כיוון שראה הקדוש ברוך הוא שגמלו לו חסד כל ישראל, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנאמר 'וייעתר אלוקים לארץ אחרי כן'". ומשלים לנו התנחומא: "ומנין שמיתת צדיקים מכפרת, שנאמר 'ויקברו את עצמות שאול' וגו' 'וייעתר אלוקים לארץ אחרי כן'".
זו משמעותה של עמידה על ערכים. זו משמעות העמידה על המצוות, בלי פחד. נדע אנו ואז יידע האויב, נעמוד על ערכינו ולא נישבר אל מול רצונות האויב, ואז ייעתר אלוקים.