בכיוון השעון: מגל, בוכריס, שלום, חג'בי
בכיוון השעון: מגל, בוכריס, שלום, חג'בי צילום: פלאש 90

לפני מקרה אופק בוכריס היה מקרה סילבן שלום, ולפניו מקרה רחבעם זאבי, ולפניו מקרה ינון מגל, ולפניו מקרה לירן חג'בי, ולפניו כעשרה קציני משטרה בכירים, ולפניהם מקרה אורי שגיא, ולפניו חיים רמון, ולפניו...

מי זוכר כבר? זה 16 שנה לפחות, מאז התפוצצה פרשת איציק מרדכי, החיים במדינתנו מתנהלים בין פרשייה לפרשייה, וכמעט בכולן, הדפוס זהה והתוצאה ידועה מראש.

הנאשמים הם בדרך כלל בכירים בפוליטיקה (כמעט תמיד מהימין) ובזרועות הביטחון. המאשימות הן פמיניסטיות רדיקליות בפוליטיקה, בעיתונות ובפרקליטות, שפועלות כדבוקה, והפרשה יכולה להסתיים במקרה הטוב בחיסול קריירה, ובמקרה הרע במאסר ממושך.

בדרך לשם יהיה הרבה חומר צהוב בעיתונות, הרבה גועל נפש והשפלה, הרבה סתירות והסתרות, אפס התייחסות לאחריותן של הנשים המעורבות, ומעט מאוד עובדות מוצקות ומוכחות.

האם אני חושב שזה בסדר שקצין או איש פוליטי בוגד ברעייתו עם מישהי בכירה פחות ממנו? האם אני מנסה לסנגר על תרבות זימה או על ניצול סמכות בכדי לפגוע בנשים? חלילה וחס!

בהמשך נגיע לפן המוסרי והחוקי של הפרשיות הללו, אבל אנחנו בוחרים להתחיל מניתוח מהפן הפוליטי שלהן. הסיבה פשוטה: אנחנו לא תמימים.

הרדיקליזציה של הנשים

כדי להבין איך יחסי גברים ונשים הפכו לציר פוליטי כה מרכזי, יש צורך במעט לימוד עצמי, ואין מה להתבייש בכך. קחו בחשבון שלשמאל הקיצוני היהודי יש "פור" של מאה שנים על הימין היהודי, בכל הקשור לפעילות במסגרת מדינה מודרנית (קארל מרקס פירסם את "המניפסט הקומוניסטי ב-1848, בדיוק מאה שנה לפני קום המדינה היהודית). נעשה את זה קצר.

פסל מרקס (משמאל) ואנגלס בברלין
צילום: iStock

מאז ימיהם של מרקס ושותפו פרידריך אנגלס, שקראו לחיסול המשפחה המונוגמית (בין היתר בחיבור "מוצא המשפחה, המדינה והקנין הפרטי", 1884), השמאל הקיצוני, שמטרת-העל שלו היא מיטוט החברה המערבית (ה"בורגנית" / "קפיטליסטית" / "קלריקלית" / "קולוניאליסטית" וכו'), מפרק את המשפחה לגורמים בכדי לאסוף את הרסיסים ולבנות מהם מבנים חדשים עם מערכת הזדהויות חלופיות.

הקבוצה הגדולה והחשובה שנוצרה במסגרת זו היא קבוצת הנשים הפמיניסטיות-רדיקליות, שמחונכות להזדהות עם המגדר הנשי ועם מאבקו ב"פטריארכיה" הגברית הכל-יכולה, כתחליף להזדהות עם משפחותיהן ועם העם שהן שייכות לו.

הרדיקליזציה של הנשים ושליטתו המוחלטת של השמאל הקיצוני במנגנונים שנוצרו, ביוזמתו ובהכוונתו, בכדי לגבש את הנשים רעיונית ולהפעיל אותן, מאפשרות לו להשתמש בנשות ישראל בצורה הצינית והכוחנית ביותר ככלי במאבקיו לערעור יסודות המדינה.

פוטנציאל סחיטה אינסופי

הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה (לא להתבלבל עם הוועדה בעלת אותו שם בכנסת) היא מנגנון שניתן לראות בו חיקוי מסוים ל"ז'נוטדייל" (Женотдел) הנודע – "אגף הנשים" של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות בשנות ה-20.

אל הרשות מתלוות "מועצות נשים" הפרוסות בכל מועצה מקומית בארץ ומשרות של "יועצות למעמד האישה" ו"נציבות הטרדה מינית" המצויות בכל משרד ממשלתי, בית חולים, מוסד ומפעל.

הוסיפו לכך את איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית שהוקם על ידי אותם גורמים ואת שדולת הנשים של הקרן החדשה, שמכוונת את פעילותם של ארגוני הנשים הגדולים, ואתם מקבלים רשת מסועפת שיודעת בזמן אמיתי על כל חיבוק ונשיקה בין גברים ונשים בכל מוסד אזרחי, צבאי או משטרתי בארץ, ואנחנו כמעט לא מגזימים. פוטנציאל הסחיטה הוא אינסופי, ואין שום סיבה לחשוב שהוא לא ממומש.

כאמור, שליטת השמאל במנגנונים אלה היא אבסולוטית כמעט. זה לא מקרה שחוגי המגדר נחשבים לקיצוניים ביותר מכל חוגי הרוח והחברה באוניברסיטאות, שגם ככה נוטים שמאלה כידוע. זה לא מקרה שח"כ מיכל רוזין שימשה במשך שנים ארוכות כמנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, אחרי שהיתה עוזרת פרלמנטרית של חברות הכנסת נעמי חזן ויעל דיין.

זה לא מקרה שחזן שימשה במשך שנים – וככל הידוע לנו משמשת עדיין – כיו"ר הוועדה המייעצת של הרשות לקידום מעמד האישה, אותה הקימה ב-1998. אלה מנגנוני שמאל קיצוני, נקודה.

התלונה נגדה הייתה יכולה להפוך לתיק המכונן של הנציבות. רות דוד
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

למרבה הצער, גם הפרקליטות הפכה למעוז של פמיניזם רדיקלי, כתוצאה מעצם העובדה שהיא תמיד היתה מעוז נשי, גם לפני העידן הפמיניסטי (עורכות דין העדיפו לעבוד במגזר הציבורי הפחות תחרותי ואילו עורכי הדין הגברים העדיפו את השוק הפרטי).

נסו להיזכר אם שמעתם ציוץ מח"כ שלי יחימוביץ' וחברותיה מהשמאל הפמיניסטי-רדיקלי לגבי פרשת רות דוד – שהיא ללא ספק פרשת השחיתות החמורה ביותר בתולדות הפרקליטות. אבירות המאבק בקשרי הון-שלטון נאלמו דום בנושא זה, משום מה.

בחודש שעבר קיימה ועדת חוק חוקה ומשפט דיון בהצעות החוק להקמת גוף שיפקח על הפרקליטות. ח"כ יחימוביץ' התייצבה מול השופטת הילה גרסטל ותקפה אותה באכזריות, בניסיון נואל למנוע כל ביקורת על הפרקליטות. מקרה? ממש לא. מדובר בחבורה מאוד מגובשת.

הסיכוי שיחימוביץ' תמתח ביקורת פומבית על נשות הפרקליטות הוא כמו הסיכוי שח"כ בצלאל סמוטריץ' יעלה על דוכן הכנסת בכדי להוקיע רב דתי-לאומי שהתבטא בצורה שהשמאל לא אוהב. בעצם, הסיכוי קטן בהרבה.

לחץ כבד על החיילת

כאשר מגיע לידי מפעילות מנגנון הנשים מידע אודות אישיות שברצונן לפגוע בו – פוליטיקאי מהימין, קצין צבא או משטרה, או כל דמות סמכות אחרת שהשפלתה ורמיסתה תקדם את האינטרסים של השמאל הרדיקלי בערעור יציבות השלטון – הרי שהצעד הבא הוא הפעלת לחצים כבדים על הנשים המעורבות להתלונן. על פי הראיות שבידינו, הלחץ מופעל בכל דרך אפשרית, מאיומים ועד שוחד.

זכורה למשל פגישת לחץ כבד שערכה תנ"צ מירי גולן, אז ראש יאח"ה, בליווי מי שהיה אז מזכיר ראש הממשלה, אלוף גדי שמני, עם החיילת שהיתה מעורבת בפרשת הנשיקה של חיים רמון (רמון אמנם לא איש ימין אבל כשר משפטים הוא הווה איום על דורית בייניש).

על פי כל הדיווחים, השניים אמרו לחיילת – שלא רצתה כלל להתלונן – שאם לא תגיש תלונה נגד רמון, הוא יגיש נגדה תביעת דיבה. כמובן שזו אמירה מופרכת לחלוטין – אבל הפמיניסטיות הרדיקליות לא בוחלות באמצעים.

חיים רמון
צילום: פלאש 90

האם רמון נהג כשורה? לא. האם היתה מוגשת תלונה פלילית נגד רמון אילמלי בייניש ראתה בו איום כבד, כשר משפטים? גם לא. האם ההליך נגד רמון התנהל בצורה חוקית והוגנת? חד משמעית, לא. בכל המקרים הללו, ההתמקדות בטענות לגבי הנאשמים בלי כל התייחסות למימד הפוליטי המושחת של תהליך הרשעתם מבטאת טמטום מסוכן, ומאפשרת לריקבון למלוך.

מחבלת שתנקה את הבית

האם בוכריס עצמו אשם בעבירות פליליות? מסופקני. בהינתן ההיכרות שלנו עם פרשיות דומות ועם עדויות האופי המרובות לטובתו, הרבה יותר סביר שאם הוא אשם במשהו, הרי שהמשהו הזה הוא חוסר נאמנות לרעייתו ולמשפחתו. החקיקה הפמיניסטית-רדיקלית של שנות ה-90 ואילך היא שהפכה קשרים בין קצין בכיר לקצינה בכירה פחות או חיילת לעבירות פליליות חמורות, במקום להשאירן במקומן הראוי, כעבירות משמעתיות או מעידות מוסריות.

מה לעשות שתאוות הבשרים היא חולשה אנושית ידועה? התורה וההלכה קבעו סייגים למגע היומיומי בין גברים ונשים בדיוק בכדי לצמצם מעידות מעין אלו, אבל בצה"ל שמים בכוונה מכשולים רבים בפני עיוורים. כאשר צה"ל יפסיק "לערבב" בכוונה תחילה גברים עם נשים בכל מקום אפשרי, אפשר יהיה לשפוט מעידות ובגידות בצורה יותר הוגנת.

כאשר נחזור להגדרות משפטיות שפויות של עבירות האונס והמעשה המגונה, ונוציא את ידו הבוחשת של השמאל הקיצוני מהפרקליטות והתביעה הצבאית, נוכל להפריד בין התנהגות מוסרית קלוקלת לבין עבירות פליליות.

בכיוון השעון: מגל, בוכריס, שלום, חג'בי
צילום: פלאש 90

הגיעה העת להפסיק ליפול בפח כמו טירונים פוליטיים ולהתחיל להתמודד עם המנגנון האכזרי הזה. כן, כולם חוששים מפניו כי אף אחד לא רוצה שיתפרו גם לו תיק. לדתיים קשה מלכתחילה לדבר על הנושאים האלה, למרות שהתורה עוסקת בהם לא מעט.

ואף על פי כן, קיימת באחרונה התעוררות והבנה לגבי חשיבותו הפוליטית של חיזוק מבנה המשפחה והחלשת המנגנון הפמיניסטי-רדיקלי.

אני מסרב להאמין שהאנשים המוכשרים במחנה הבאמת-ציוני, שלא פוחדים להתגורר בעתניאל ובהר ברכה, יפחדו לאורך זמן מחבורת שלטון החוק והעתונות, או ממנגנון הפמיניזם הרדיקלי. בסופו של דבר המנגנון כולו בנוי על שקרים שמקורם באקדמיה. אבל גם לזה יש פתרון, בדמותם של אנשי אקדמיה דוברי אמת.

את ההתנהגות המופקרת צריך לצמצם והתנהגות עבריינית יש להעניש, אבל לתת לשמאל הרדיקלי את המשימה הזו, זה כמו לקחת מחבלת בכדי שתנקה לך את הבית. יש דברים שאנשים חכמים לא עושים.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו