החלטתו של הרב יגאל לוינשטין לבחור להשתמש במילה "סוטים" הסיטה את הדיון בדבריו למחוזות רחוקים.
אולם, מי שהקשיב לדבריו המלאים הבין שהדיון הציבורי סביב דברי הרב לוינשטין פספס בעצם את הנושא המרכזי שעלה מהם: צה"ל כמחנך.
מדבריו של הרב לוינשטיין עולות בעצם שתי שאלות. הראשונה: למה בעצם עוסק צה"ל בחינוך, במובן הרחב של המילה. השניה: מהן כיום מטרות החינוך בצה"ל.
אין חולק על כך שצבא שמקבל לידיו רבבות צעירים בני י"ח מדי שנה אנוס במידת מה לעסוק גם בחינוך. יש סט מוגדר של ערכים כמו רעות, דבקות במשימה, אחריות וכדו', אשר נדרשים על מנת לקיים צבא. ללא סט הערכים הללו פשוט אין צבא.
הבעיה מתחילה כאשר מטרות החינוך הצבאי מתרחבות, ובמקום ליצור חייל טוב, מתחילים לנסות לעצב אדם טוב, או לחילופין יהודי טוב. בשלב הזה ההתנגשות הופכת לכמעט בלתי נמנעת. על השאלה מה עושה חייל לחייל טוב עוד אפשר לנסות להגיע להסכמה רחבה. השאלה מהו 'אדם טוב' היא כבר במידה רבה מאוד שאלה פוליטית. כלומר, שאלה נתונה במחלוקת חברתית עמוקה.
כאשר צה"ל, באמצעות חיל חינוך ועד לאחרונה גם באמצעות הרבנות הצבאית, מתעקש להיכנס למקום הזה, בסוף הוא מוצא את עצמו במרכזו של סכסוך פוליטי.
וכאן אנחנו עוברים לשאלה השניה, של מטרות החינוך הצבאי כיום. התמונה שחשף הרב לוינשטיין, אשר מוכרת מזה זמן למעורים בתחום, איננה קלה לעיכול. על מנת להסביר אותה ניקח דוגמה ממקום אחר. אחת הטענות המרכזיות של פעילים מזרחיים נגד הציונות הדתית, היא שהציונות הדתית איננה מדירה את המזרחיים אלא את המזרחיות. היא מחבקת את המזרחיים, היא פשוט מנסה לעשות אותם לאשכנזים.
בצה"ל קורה בשנים האחרונות תהליך דומה. צה"ל מאוד רוצה כיום לקבל לתוכו את כל גווני החברה בישראל. חרדים, דתיים ומסורתיים, מזרחים ואשכנזים, וכל קבוצה ופלג. אולם, הוא רוצה אותם כאנשים. את סט הערכים שאיתם הם באים הוא דוחה על הסף ומעוניין להחליף אותו. מי שלא נכנע להחלפת סט הערכים, נסבל אולי בתור חייל או קצין זוטר, אולם בהמשך הוא נבלם.
צה"ל רוצה לגייס חרדים, אך לא מוכן לגייס אתם את החרדיות, מעוניין בדתיים לאומיים אך דוחה את הדתיות, וכן על זו הדרך.
שאלת מקומו של החינוך בצה"ל היא השאלה החשובה באמת עליה דיבר הרב לוינשטיין, והיא שאלה קריטית לעתידו של צה"ל בתוך החברה הישראלית. בריחה לדיון בביטוי כזה או אחר לא תשנה את הדברים.
(מתוך המדור "בשבע עיניים" בעיתון "בשבע")