סביבו ישבנו אני וחברותיי מהסניף, מאמצות את מוחנו כבר שעה ארוכה כדי למצוא פעילות מתאימה לשלושת השבועות.
"מה כבר אפשר לחדש?" רטנה זיווה, "כל שנה אותו דבר. הפעולה עם בניית דגם מושקע, ואז באים ודורכים עליו כהמחשה של החורבן".
"באמת, זה נושא ממש לא קל", חיזקה אותה אביבה, "החורבן גם קרה לפני כל כך הרבה שנים. והיום מה שמעניין את הבנות זה הווטסאפ, המשחקים בסמארטפון, ולפעמים גם קצת חברות. איפה הן ואיפה בית המקדש?".
"טוב, אפשר לחשוב שאת ובית המקדש כל כך קרובים", סנטה בה רעות, "חוץ מהתפילה וברכת המזון, מתי יוצא לך לחשוב על אזור ירושלים בכלל?". אביבה עיוותה את פניה, אבל רעות המשיכה הלאה: "השאלה היא איך גורמים להן להבין שחורבן בית המקדש משפיע גם על חיי היומיום שלנו, שהן ירגישו את זה בדברים הקטנים".
"זו באמת השאלה", אמרתי, והושטתי יד משועממת לקערת הפירות. השזיף הסגול קרץ אליי. הוא נראה כל כך טעים ועסיסי. נגסתי בו נגיסה אחת, אבל היא הייתה כל כך מאכזבת! הוא לא היה מתוק וגם לא חמוץ, פשוט חסר טעם שכזה. "אוף", בלעתי בקושי את הפרי, "למה לשזיף הזה אין טיפת טעם?". זיווה הביטה בי בתמיהה. היא ביקשה לבדוק בעצמה, ותלשה לה עינב אחד מהאשכול הירקרק. "וואי", מלמלה לאחר שתיקה קצרה, "את צודקת. גם העינב הזה תפל לחלוטין, ואני דווקא כל כך אוהבת ענבים!" אמרה בצער.
אביבה לא האמינה לנו והחליטה גם היא לנסות בעצמה. האפרסק הכתום קרץ לה מהקערה. היא נתנה בו נגיסה אחת, שתיים ושלוש, ואז הנהנה: "כן. אמנם הוא לא ממש חסר טעם, אבל מאפרסק כזה אתה מצפה ליותר...".
עכשיו היינו מאוכזבות גם מחוסר הרעיונות שלנו וגם מהטעם של הפירות שהכזיב. אמא, ששמעה אותנו מהחדר, נכנסה. "שמעתי את השיחה שלכן ולא יכולתי להתעלם", אמרה. מיד הסמקנו: "לא התכוונו... כלומר תודה רבה על הפירות שהגשת לנו, גברת לוי", מלמלה אביבה. אמא חייכה והניפה את ידה בביטול: "אתן ממש לא צריכות להתנצל. לא לזה התכוונתי. רציתי לומר שדווקא השיחה שלכן העלתה לי רעיון שאולי יעזור למה שאתן מחפשות".
"מה זאת אומרת? מה הקשר בין הפירות הלא מוצלחים לפעולה שאנחנו מחפשות?" תמהתי. אמא הוציאה ספר מהספרייה בסלון, והקריאה את המשפט: "מיום שחרב בית המקדש, ניטל טעם הפירות". היא הביטה בנו והסבירה: "אתן מבינות? זה לא סתם. בגלל שחרב בית המקדש והקב"ה כבר לא נמצא כאן באותה מידה כשהיה בבית המקדש, אז הכול פחות טוב. פחות יפה, פחות נעים, פחות טעים. השכינה שהייתה בבית המקדש השפיעה על כל החיים, כולל האוכל שלנו".
עיניה של זיווה נדלקו: "וואו, זה באמת יכול להיות רעיון מעניין לפעולה. למשל, לטעום כל מיני פירות בעצימת עיניים, שהטעם שלהם לא הכי חזק. ואז להסביר לבנות שאפילו הטעם של השזיפים או הענבים – קשור לחורבן".
ישבנו וגיבשנו עוד כמה רעיונות, אבל בין הפטפוטים הבטתי בעצב בקערת הפירות, והתפללתי ליום שבו הכול יחזור להיות טעים כבעבר.