התבטאויות הרבנים הן רק תירוץ לפסטיבל הדוסופובים השנתי. הרצוג מגיע למצעד הגאווה בירושלים
התבטאויות הרבנים הן רק תירוץ לפסטיבל הדוסופובים השנתי. הרצוג מגיע למצעד הגאווה בירושליםצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

נו, מישהו מעוניין לומר עוד משהו על נאום הסוטים של הרב לוינשטיין?

כי לא בטוח ששמענו את כל הטיעונים מכל הזוויות, בעד או נגד. אז אל תתביישו, תשפכו הכול. רק תהיו זהירים בדבריכם, כי אחרי הכול מדובר בחיי אדם. פשוט יש צעירים שעלולים לקפוץ מהגג אם ישמעו או יקראו עוד מילה אחת בעניין המאבק הלהט"בי וספיחיו. מובן שלפני כן אותם צעירים ישתתפו בעצמם בדיון הסוער, כי רתיעה מהנושא ומגיבוריו איננה מחסנת את האדם מפני השמעת עמדתו הצודקת. ובקיצור, כולנו קצת סוטים.

בעצם, היינו אמורים להיות מרוצים מהפולמוס המתמשך סביב מצעד הגאווה. כמה פעמים קיטרנו על המהירות שבה אייטמים חדשותיים נעלמים כלעומת שבאו בתוך יום, לכל היותר יומיים, בלי לעורר דיון או להותיר עקבות. והנה מגיעה מילה אחת מתוך נאום אחד, והמילה הזאת לא רק זועקת מכותרות העיתונים למשך שבוע ויותר, אלא גם מעוררת דיונים ציבוריים ופנים-מגזריים שנכנסים לתוך ליבתה של מחלוקת רעיונית קשה וקדומה. אז מה כל כך רע, אתם שואלים? התשובה היא, במילה אחת: הפסטיבל.

בדיוק כך, חברים. בכל פעם שהעיתונות הישראלית, בעיקר 'ידיעות אחרונות', סוחטת את הלימון החדשותי הרבה אחרי התייבשותו הסופית – תוכלו לדעת שפסטיבל הדוסופוביה העונתי יצא לדרך, שהדתיים האפלים שוב מאיימים על החברה הישראלית הנאורה, מסיתים נגדה ומסכנים את עצם קיומה. מרצח רבין ועד נאום הסוטים, מכתובות גרפיטי ועד יציאה מהופעה של נשים – שום מעשה או התבטאות אינם זניחים מכדי לצרפם למצעד הנאורות החילונית, שאליו נספחים כמה תומכים קבועים מהציונות הדתית.

ותסמכו על מעצבי סדר היום שהם לא ייתנו לפסטיבל הזה להתפוגג רגע אחד מוקדם מדי. אם הדרת נשים אחת לא מספיקה – נצרף אליה הדרת נשים אחרת ונהפוך אותה לתופעה. אם סיפור אונס הגויה במלחמה לא מחזיק מים, נצמיד אליו גם ציטוטים על הרג מחבלים ועל הומואים חולים. ואם מייסד המכינה הקדם-צבאית סיים את חלקו בשריפה על המוקד, זה הזמן להחליף אותו במועמד למשרת רב המשטרה. אין זה משנה כלל כמה אמת או חומרה או חשיבות יש בדברים המיוחסים והמצוטטים - מה שחשוב, כמו בכל פסטיבל, הוא האווירה. ומי שקובע את האווירה אינו רב חצי ידוע שאמר משהו בעייתי וצוטט באתר מגזרי, אלא הכתבים, העורכים והמוציאים לאור שיושבים בוועדת התוכן של הפסטיבל. במקרה הנוכחי – פסטיבל הגאווה.

בין כל הרעשים

אבל יש כאן גם עניין מהותי יותר. וכדי להבהיר אותו אחזור אל הטור שכתבתי בדיוק לפני שנה, בעקבות הרצח של שירה בנקי ז"ל ואירועי המחאה שהגיעו בעקבותיו. בטור ההוא חיפשתי את הדרך לקיים כאן חברה תרבותית וסובלנית על ידי הגרעין שוחר השלום שקיים בכל הצדדים, ובייחוד הדתיים והלהט"בים. כאשר מבודדים את רעשי הרקע משני הצדדים, רעשים שעוברים אל החזית דרך הפריזמה התקשורתית, נותר דווקא תהליך של התקרבות, הכלה וכבוד. לשם כך אין צורך ללכת למצעדים ולנופף בדגלי הגאווה. אפשר להיות יהודי פשוט שמנסה להתמודד עם הנושא דרך הבנה וחיבור ולא דרך מחאה ולעומתיות.

אלא שהדיון הציבורי היום פועל בכיוון ההפוך, של התרסה והתנגדות וכיפוף ידיים. ובעימות הזה אנחנו נדרשים לקחת צד ברור: לתמוך בקהילה הגאה בכל דבר ועניין או להשתייך להומופובים החשוכים ולהיות אחראי לרצח שירה בנקי ולהתאבדות צעירים אחרים. אם גדלת בחברה הדתית או המסורתית, ואם התרבות הלהט"בית זרה ומוזרה לך כמו תרבות הכדורגל לחברות ויצ"ו, ואם אתה לא מרגיש בנוח להסתופף בצלו של דגל הגאווה או לעמעם את איסורי התורה המקושרים לאורח החיים ההומואי, ואם לא נפטרת מתחושת הדחייה הטבעית שזוגיות בין בני אותו המין מעוררת בך – כל הכבוד והאנושיות והאמפתיה והפתיחות בעולם לא יעזרו לך. בדיון הדיכוטומי, שמתבצע על ידי גורמים שונים בסיוע התקשורת הפלגנית והמסכסכת, אין לך חלק ונחלה בצד הנאור. בדיון ציבורי שכזה עדיף לעמוד בצד ופשוט לשמור על זכות השתיקה.

גרמניה האחרת

זה מה שקרה בגרמניה בתוך פחות משבוע: פליט אפגני פצע ארבעה נוסעי רכבת במכות גרזן, צעיר ממוצא איראני רצח עשרה בני אדם בירי, ופליט סורי רצח אישה הרה באמצעות מצ'טה. בדומה לפיגועים אחרים ברחבי אירופה, גם במקרים אלה טענה המשטרה שמעשי הרצח בוצעו על רקע לא אסלאמיסטי. ובכן, הגיע הזמן להיאבק בלא-אסלאם הקיצוני הזה שמאיים על שלום כל העולם.

זה המקום להכיר תודה לממשלת ישראל ולעומד בראשה שבזמנו סירבו לקלוט כאן פליטים מסוריה, בניגוד לעמדתו המוסרנית, האומללה וחסרת האחריות של יושב ראש האופוזיציה הרצוג. פיגועי סכינים וגרזנים ונשק חם יש לנו משלנו, ולא כל דבר צריך לפתוח לתחרות.

בקטנה

המדור יוצא לחופשה קצרצרה של גיליון אחד. בעזרת השם אחזור עוד לפני שתספיקו להתגעגע, וגם לפני שתספיקו לומר "מי רוצה להתגעגע אליך יא דפוק". להתראות בעוד שבועיים.