כל מי שפתח בשבוע האחרון עיתון היה בטוח שנפל דבר בישראל.
מיליון ילדים חרדים שלמדו עד עתה מתמטיקה, אנגלית ומדעים יפסיקו לעשות זאת, והחל מהשבוע נידונו לחיי רעב ובורות.
הדברים אינם נכונים. חמור מכך, האופן שבו מתנהל הדיון בנושא עלול להשיג בדיוק את המטרה ההפוכה. הקו המלחמתי רק ירחיק חרדים משילוב בשוק העבודה וההשכלה הגבוהה, מהשירות הציבורי ואף משירות צבאי ולאומי. גישת הכפייה והגזירות כשלה לחלוטין.
ראשית, וזאת חשוב לדעת, המהלך הנוכחי נולד כתוצאה מהסכמים קואליציוניים בין ראש הממשלה לסיעות החרדיות. והסכמים יש לכבד.
שנית, הדבר אינו כצעקתה. החוק שחוקקה 'יש עתיד' מעולם לא נכנס לתוקף. לפיד ופירון קבעו כי החוק ייכנס לתוקף רק ב‑2018. הם חיפשו כותרת, לא פעולה.
יתרה מכך, החוק לא ביטל את חובת לימודי הליבה לילדי החרדים. מאות אלפי תלמידים חרדים למדו וימשיכו ללמוד לימודי ליבה, ורואים בכך ערך וכלי להשתלבות עתידית בחברה.
האוכלוסייה שעליה יחול התיקון לחוק מונה רק 40 אלף תלמידים. כן, רק 1.8% מתלמידי ישראל. החוק גם מעולם לא חייב לימודי ליבה. כל שעשה היה לקנוס מוסד שלא ילמד ליבה בהורדת השתתפות מימון המדינה בעלויות החינוך (מ‑55 אחוזים ל‑35 אחוזים), סנקציה כספית חלקית בלבד.
האם יש מי שחושב שהפחתה כספית זניחה תגרום ולו לתלמיד אחד לשנות את תוכנית לימודיו? אני בטוח שלא.
הצמרת המקצועית של משרד החינוך התנגדה כולה לחוק זה ותמכה בביטולו. דווקא הגישה המקרבת שהובלנו כלפי החרדים הראתה תוצאות בשטח. לראשונה, תלמידים חרדים ניגשים לחמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית, יותר תלמידים פונים להשכלה הגבוהה, אחוז המשתתפים בתעסוקה עולה בעקביות ואפילו נרשמת כניסה הדרגתית לצבא. דווקא כשהופעלה הגישה הכופה והמרחיקה נרשם כישלון במבחן התוצאה.
״תקופת האיבה״ גרמה נזק עצום, שהביא לירידה בהשכלה. הידברות, לא התנפלות. אהבה, לא איבה. רק זו הדרך.