אני חסידה גדולה של הימנעות מהשוואות. לראות כל מקרה לגופו, לא להתערבב עם אנשים אחרים, להתבונן פנימה ולהשוות את עצמך לעצמך בלבד.
כי האמת היא שבפזילה לעבר הדשא של השכן אין שום טעם. כל הקנאה מחד ורגשי הנחיתות מאידך נובעים מהפזילה הזאת - לקריירה של ההוא, לזוגיות של ההם. והרי כל הורה יודע שאין מצב שתתייחס לילד אחד בדיוק-בדיוק כמו לאחיו: יש גדולים וקטנים, עדיני נפש ועקשנים, בכורים וסנדוויצ'ים ושאר שונויות שדורשות טיפול שונה. שלא נדבר על המצב הנפשי של ההורה בזמן האינטראקציה עם הילד.
קחו למשל את הסצנה הבאה: חצי שעה להדלקת נרות. אמא אחת סופר לחוצה עומדת במטבח, מנסה ביד אחת לנקות את השיש, ביד השנייה לערבל עוגה ספונטנית, וביד השלישית, שאין לה, להחזיק את ספל הקפה שהכינה לעצמה כדי שלא תתעלף. בינתיים, ילד בגודל בינוני, נקרא לו איקס, שוכב על הספה בסלון וקורא ספר קומיקס. סתם סצנה דמיונית, כן? ובכן, אמא סופר לחוצה רואה לפתע את הצאצא הנינוח, ומשהו בסיטואציה מקפיץ לה את הפיוזים. "איקס!" היא קוראת, "סגור את הספר ובוא לעזור לי!"
"אבל כבר עזרתי במה שביקשת", טוען להגנתו איקס. "למה את לא מבקשת מוויי? או מאפסילון, או מדלתא? מה הם עזרו היום?"
לך תסביר לאיקס שאתרע מזלו להיות במקום הלא נכון בזמן הלא הנכון, ועוד עם ספר קומיקס. לך תסביר לו שאין לאמא סופר לחוצה זמן לחפש קורבנות נוספים, כי תכף שבת. אולי תחלוף במוחה גם איזו נפקא מינה חינוכית, שאיקס באמת לא עוזר מספיק ברצון וזה הזמן ללמד אותו. "מספיק עם ההשוואות האלה!" היא מתפוצצת. ואיקס המסכן מרגיש מקופח. ובינינו, די בצדק. מזל שזה קורה מדי פעם גם עם וויי או דלתא, אז הכול בסדר.
ומצד שני, במאמצי הלא מספיק מאמציים לרדת קצת במשקל, ניסיתי להפחית את כמות הסוכר בקפה של הבוקר. אלא מה? קפה לא מתוק זה פשוט לא טעים. אז חשבתי על רעיון גאוני: אני מכינה קפה בלי סוכר בכלל, ולוקחת לגימה או שתיים. אחרי הגועל המר הזה, גם חצי כפית מספיקה לי בהחלט.
אין מה לעשות, הכול יחסי בעולם שלנו, אז איך אפשר להימנע מהשוואות? הן הרי מוטמעות עמוק בנפשנו, בכל צורת ההסתכלות שלנו. איך נלמד ונתקדם אם לא נשווה את עצמנו לאחרים? איך אפשר לדבר על צדק, ושוויון בפני החוק, והזדמנויות שוות?
אני לא בטוחה, אבל יכול להיות שהתשובה נעוצה במה אני רוצה לקחת מההשוואה. אם מדובר בתיקון עולם, זו סוגיה אחת, וההשוואה מחויבת המציאות. וגם כשמדובר בהתבוננות עצמית, שמשתמשת בהשוואה לצורך תיקון והתקדמות פנימית, זה נכון ובריא. איך מגיעים למקום הזה? נראה לי שבהרבה עבודה קשה, ובעיקר עבודה על קבלה עצמית. החכם לומד מכל אדם, ולא מעסיק את עצמו במחשבות חמוצות על למה הוא כזה ואני לא. כשאני נכנסת לבית שהוא מסודר טיפ טופ, צר לי לומר שעם כל ההנאה מהסביבה הנעימה, תמונת המדפים המבורדקים שלי צפה אל מול עיניי ועושה לי רע. כנ"ל כשאני רואה ילדים שנראים לי מחונכים יותר משלי, חברות שפיתחו קריירה מפוארת יותר או מישהי שנראית כאילו היא מתפללת שמונה עשרה עם כל כוונות האר"י.
וזה מצחיק ומטופש, כי ברור לי שיש אנשים שמסתכלים גם עליי ככה, ורק אני יודעת כמה התמונה יותר מורכבת. וכל פעם אני צריכה לעצור ולהזכיר לעצמי: את לא צריכה להיות מושלמת! לא צריכה, ולא יכולה. וזה בסדר גמור.
לא מזמן הייתי בהצגה 'כיסופים' של אפרת ג'קסון: אמא שעומדת על הבמה, ומספרת את סיפור האימהות. בין השאר היא הקריאה את רשימת ההתנצלויות שלה בפני ילדיה בערב יום כיפור - רשימת טעויות חינוכיות מצערות שגם אני חותמת עליה בשתי ידיים. ופתאום זה הבריק לי: באמת מסובך להיות אמא ולהחליט תמיד את ההחלטה הנכונה! ורציתי לתת לה, ולי, ולכל האימהות בעולם חיבוק גדול ומעריך, על כל הטרחה והכוונות הטובות - גם אם איקס או וויי יוצאים לפעמים מקופחים.
טיפים בטוחים
ועוד שתיים וחצי מילים על בטיחות.
מילה ראשונה: מכירים את הפתקים האלה שתולים במקום בולט כמו "נא לכבות את המזגן כשיוצאים מהחדר!", או אפילו "שיויתי ה' לנגדי תמיד"? הבעיה עם התזכורות האלה היא שאחרי תקופה, הן הופכות לבלתי נראות. אחת הקוראות טענה שזה מה שעלול לקרות עם הפטנטים שנועדו למנוע שכחת ילדים ברכב. אני נוטה להסכים שיש משהו בדבריה. אז אם אתם סומכים על רעיון שאפשר להתרגל אליו בקלות, כדאי אולי להחליף את סוג התזכורת מדי פעם.
מילה שנייה לרוכבי ורוכבות האופנועים שביניכם ונשותיהם או בעליהן המודאגות והמודאגים (איך אני בפוליטיקלי קורקט?): זה לא סוד שהסטטיסטיקה לא פועלת לטובתכם במקרה של תאונה. גם אם הקסדה מגינה איכשהו על הראש, מה עם כל השאר? לנוסע במכונית יש כריות אוויר שיכולות להגן עליו, אבל רוכב שמועף למרחקים חשוף לגמרי. אז למי שלא שמע - כריות האוויר הגיעו גם לאופנועים, בדמות מעילים מתנפחים. המעיל מתחבר לאופנוע באמצעות כבל, וכשהוא מרגיש מתיחה הוא מנפח את הבגד בעזרת מיכל גז קטן. החדשות הרעות הן שהפטנט הזה כנראה לא משווק כרגע בארץ (הבנתי שעובדים על זה), אבל בהחלט יכול להיות שתוכלו להזמין דרך האינטרנט.
וחצי מילה אחרונה: למען השם, אם אתם צדים פוקימונים, תסתכלו לאן אתם הולכים!
eramati@gmail.com