עשרה ימים לאחר הקרב הקשה בבינת ג'בל שבדרום לבנון, עמד ניר רובין מתחת לחופה ונישא לבחירת לבו, אורית.
עשרה ימים בלבד לאחר שטיפל כחובש בפצועים ובגופות חבריו, ניצב רובין בבגדים חגיגיים עטוף בטלית, מוקף באוהביו ושר נרגש את "אם אשכחך". גם בהמשך הערב, בזמן הריקודים, לא שכח את חבריו. כשדגלי ישראל וגולני מתנופפים באולם, ביקש מכל הנוכחים להצטרף אליו לשירת "גולני שלי". מאז, מזה עשור, הקרב הקשה והמראות המטלטלים נוכחים בחייו, צפים ועולים מעצמם. עשר שנים נשא בלבו את הזיכרונות, את הקולות, המראות והריחות שנצרבו בתוכו. בימים אלו הוא יוצא במופע אישי שמשחזר את הקרב ההוא.
אנחנו נפגשים לשחזר את אותם ימים של לוחמה עקובה מדם במעמקי העיירה הלבנונית, שהייתה מעוז החיזבאללה. רובין מציג בפניי מפות, שרטוטים, תמונות וסרטוני ארכיון שמתארים באופן מדויק את התנהלות הקרב. ניכר שלמרות השנים הרבות שחלפו, הוא עדיין חי את הקרב ההוא. כשהוא מצביע על מפת בינת ג'בל ומפרט את פריסת הכוחות בשטח, נדמה לרגע שהוא נמצא שם, בבית ההוא, מסתתר מצלפי החיזבאללה או צועד עם נשק שלוף בחסות החשיכה.
השיחה עם רובין מרתקת. במעברים חדים הוא נע בין תיאורים דרמטיים מאותו קרב סוער עם לוחמי החיזבאללה, לתיאור עבודתו הנוכחית כנגן סקסופון בהרכבו של הזמר המצליח חנן בן ארי. שנים קודם לכן, יחד עם חבריו בן ארי ויעקב אסרף, העלה רובין את 'מתבגרים' - מופע מוזיקלי שעוסק בחיי המתבגרים והוריהם ונוגע, איך לא, גם בסיפורו האישי.
לעוף ממוסד למוסד
ניר רובין (31) נולד וגדל ביישוב פדואל שבשומרון. הוריו משה ודליה רובין היו ממייסדי היישוב. האב הוא מנכ"ל עמותת 'טל חיים' בפתח תקווה, והאם אשת חינוך ומנהלת בית ספר ביקיר. בחטיבת הביניים למד רובין במכינה ישיבתית במרכז הארץ. "לא הסתדרתי שם. אחרי שנתיים אמרו לי שלום יפה ותודה רבה שלמדת כאן. הם הראו לי את הדרך החוצה". משם עבר לישיבה תיכונית שמקבלת תלמידים שהתקשו להשתלב במסגרות הרגילות. "אחרי שנתיים העיפו אותי גם משם. נאלצתי לחפש ישיבה חדשה. זה לא היה קל. בסוף עברתי לישיבה תיכונית שהסכימה לקבל אותי בעקבות הקשרים של ההורים שלי".
את סילוקו ממוסדות הלימוד פעם אחר פעם הוא תולה במשובת הנעורים שלו, בקשיי הסתגלות למסגרות ובמחנכים שלא השכילו לחדור ללבו: "התחושה שמלווה אותי גם היום כשאני מסתכל אחורנית, היא שהרוב המוחלט של המורים שלי פשוט לא ידעו איך לאכול אותי. לא הייתי ילד רע. הייתי ילד חצוף, במובן החיובי של המילה. לא מרביץ לחברים, לא מסתבך במכות אבל שובב. אחד שאוהב לבחון גבולות. באספות ההורים תמיד שמעתי את המשפט: 'הוא בסך הכול ילד טוב. יש לו פוטנציאל לא ממומש'".
דוגמאות ליחס מזלזל ופוגעני של הצוות החינוכי במוסדות השונים יש לו למכביר. זכור לו במיוחד ערב הורים באחת הישיבות שבה למד. מאות הורים ותלמידים התכנסו בחדר האוכל הגדול של הישיבה. רובין ואביו התייצבו אף הם בערב החגיגי, שהפך מהר מאוד לחוויה מפוקפקת בשבילו: "רק נכנסתי עם אבא שלי לחדר האוכל, ומהקצה השני של האולם קלט אותי ראש הישיבה ושאג לאבא שלי בקול: 'משה, רק בזכותך אני מחזיק אותו פה'. מה אמור להרגיש ילד כשהוא שומע משפט כזה?", הוא תמה. "או בישיבה אחרת, ביום הראשון אחרי החופש הגדול, רק הגעתי, התיקים עוד היו מונחים לי על הגב, והרב מקבל את פניי: 'רובין, אתה עם ציצית?'. כמובן שלא הייתה לי ציצית והוא שלח אותי בבושת פנים חזרה הביתה. עוד לא הגעתי, וזה מה שהיה לו לומר? הוא לא התעניין מה שלומי ומה עברתי בחופש".
"אלו היו החוויות שלי מאותן שנים", הוא נאנח. "רק מורה אחד, הרב רפי פישר, בניגוד לכולם, קלט אותי באמת. הוא היה יושב איתי, מרגיע, מאמין בי ואומר: 'שמע, אני איתך, הכול בסדר'", מציין רובין בהערכה. "שיהיה ברור, אני לא מוריד אחריות ממני. המסגרות היו קשות עליי. אני לא בחור של מסגרת. הייתי בולט ונתתי כנראה מספיק סיבות למורים להיטפל אליי. האכזבה שלי נובעת מכך שהמורים לא ידעו לנתב את האנרגיות שהיו לי למקומות אחרים, ורק נלחמו בי ראש בראש. אני מאמין שהיום זה היה שונה".
מעיפים אותך פעם אחרי פעם. זה לא פגע באמון שלך בעצמך או גרר תחושת כישלון?
"אם אגיד לך שלא - זה לא יהיה הגיוני. אבל למזלי, הכול היה עטוף תמיד בהצלחה חברתית. הייתי המרכז של החבורה, הילד המצחיק והכריזמטי. כנראה שזה חיפה על הכשלים הלימודיים. גם ההורים שלי, בניגוד למערכת, תמיד נתנו לי גב יחד עם אמון מלא. אמא שלי אמרה לי המון פעמים את המילים 'אני סומכת עליך'. בדיעבד, אני גם יודע שההורים שלי היו מתקשרים ונפגשים עם המחנכים שלי כדי להגן עליי ולהגיד על שטויות שעשיתי ש'הוא לא התכוון' ו'זה לא הוא', וגם לתת בראש למי שצריך". מלבד חיי החברה המוצלחים, מצא רובין מפלט במוזיקה. מגיל צעיר תפסה הנגינה מקום מרכזי בחייו. "למדתי לאורך השנים חלילית, קלרינט וסקסופון. אפשר לומר שהמוזיקה הייתה דרך בשבילי להביע ולעבד את הסערה הפנימית".
"בוקר הסאגרים"
עם סיום לימודי התיכון, פנה רובין למכינה הקדם-צבאית ביתיר. "היה לי ברור שעושים שנה לפני הצבא, אז הלכתי למכינה". בהמשך התגייס לפלחה"ן גולני ועשה מסלול של שנה וארבעה חודשים. "בהתחלה בצבא עשיתי צחוקים. תראי איך הילדות רודפת אחריי: חודש אחרי הגיוס בא אליי המ"מ שלי ואומר: 'רובין, הפיקוד רוצה להעיף אותך. תקשיב טוב, אני מאמין בך. כדי להרגיע את המצב אני מוציא אותך עכשיו לקורס חובשים'. ככה הגעתי להיות חובש. הנה עוד דמות שראתה בי פוטנציאל והייתה שם בשבילי". את קורס החובשים השלים בהצלחה. "היה לי מעניין. למדתי שם דברים חדשים".
יום לפני טקס קבלת הסיכה של היחידה עם סיום המסלול, בחודש מרץ 2006, התארס עם חברתו אורית פרנקל מגבעת זאב. החתונה נקבעה לאותו קיץ. "כשקבענו את התאריך לחתונה שלנו, לא העלינו בדעתנו מה עומד לקרות בקיץ ההוא", הוא מציין.
בסוף המסלול יצא לקורס מ"כים ובסופו שב לצוות, שישב על גבול רצועת עזה. כמה שבועות אחר כך נחטף גלעד שליט. הכוננות באזור עלתה. שבועיים אחרי כן נחטפו בגבול הצפון אלדד רגב ואהוד גולדווסר ומלחמת לבנון השנייה פרצה. "הקפיצו אותנו לגבול הצפון וחיכינו בבסיס ליום פקודה".
בשבוע השלישי למלחמה התקבלה הפקודה: "נכנסים פנימה לעיירה בינת ג'בל" - עיירה לבנונית הממוקמת כארבעה קילומטרים צפונית לגבול ישראל, סמוך למושב אביבים, והיוותה בסיס ירי של החיזבאללה לכיוון ישראל. "המשימה שלנו הייתה להיכנס לעיירה ולנקות את השטח". כשבועיים בלבד לפני חתונתו שומע רובין את צמד המילים "תחילת תנועה" והכוח הצבאי, והוא בתוכו, מתחיל לצעוד לעבר לבנון.
אתה חתן ממש לפני חתונה, לא חשבת לבקש להשתחרר?
"מה פתאום?! זו מלחמה, לא הייתה לי בכלל שאלה. ידענו שאנחנו נלחמים להגן על גבול הצפון. הלכנו בציר ענקי של חיילים במרווחים בתחושת התרגשות גדולה. על הגב שלי היו ציודים של חובש ושל קלע - שני הפק"לים שלי. בנוסף לזה, היו עליי גם התחמושת, האוכל, המים, וסט קרמי וטיל לאו. סחבתי עליי 45 קילוגרמים. זה מטורף. כל רגע עוצרים והגב כואב, אבל אין ברירה, ממשיכים קדימה ליעד".
עם שחר מגיעה שיירת החיילים לפאתי העיירה בינת ג'בל. "אנחנו פורצים לבתים, תופסים עמדות ומתארגנים. כשהערב יורד אנחנו ממשיכים להעמיק בכפר. שוב תנועה לילית לתפיסת בתים, שמתפקדים כעמדות במהלך היום. ההוראה הייתה ברורה: אסור לנו בשום אופן לנוע באור יום בגלל איומי הצלפים. בלילה, בחושך, היו מתבצעות כל הפעולות".
בבוקרו של היום השני באזור, זכה הכוח של רובין לקבלת פנים חמה ממחבלי החיזבאללה. "אני קורא לזה 'הבוקר של הסאגרים'. אנחנו יושבים לנו צפופים בבית, בחדר מוגן, צמודים כתף לכתף כמה חבר'ה, ופתאום אנחנו שומעים שריקה חזקה ובום אדיר. כל החלונות בבית מתנפצים. מיד אחריו התפוצצו עוד 11 טילים אחד אחרי השני באזור הבית. מרוב לחץ אנחנו נקרעים מצחוק. זה היה בוקר מפחיד מאוד".
דווקא בוקרו של היום השלישי בבינת ג'בל נראה בתחילתו רגוע יחסית. בחשכת אשמורת הבוקר, החל גדוד 51 לנוע לכיוון מרכז העיירה. פלוגה ג' עם סגן מפקד הגדוד רועי קליין הי"ד נעה אחרונה והגיעה ליעדה סמוך לאור ראשון. אך ניסיונות הפריצה לבית לא צלחו. בשעה חמש לפנות בוקר, כשמחלקת החוד ממתינה בחצר לפריצת הבית, ארבו מעבר לחומה ובאזור עשרות לוחמי חיזבאללה. הקרב החל.
באותו הזמן ממש עמד רובין בעמדה הפונה לכיוון מערב והביט החוצה. "פתאום, בשעה 5:05, אני מתחיל לשמוע קולות ירי חזקים ורואה מול העיניים, במרחק 250 מטר ממני, שטח תופת, אש כבדה ואנשים עפים באוויר", הוא מתאר בהתרגשות. "אני מעביר מהר את הקשר לתדר של הכוחות שנמצאים שם, גדוד 51. מהקשר שמענו צעקות 'נתקלנו' והבנו שיש שם פצועים והרוגים. אנחנו נמצאים בבית ומתים כבר לצאת ולעזור להם".
לאחר שעות המתנה מורטות עצבים, הגיעה הפקודה לצאת לחלץ פצועים מהשטח. חילוץ הפצועים היה פעולה מורכבת שנוהלה ישירות על ידי מפקד גדוד 51, סא"ל יניב עשור, שהסתייע בפלוגות החה"ן והסיירת של הגדס"ר. "בשעה עשר בבוקר, באור יום, קיבלנו פקודה לקחת רק ציוד חיוני של מים ותחמושת, ויאללה, יוצאים לחלץ. תוך שתי דקות היינו מוכנים ליציאה". הכוח יצא מהבית חשוף באור יום. הוא נע בצורה מבצעית וחטף אש מנשק קל ומטילים, אבל חתר קדימה. "היה ברור שלמרות האש אנחנו ממשיכים אל האחים שלנו. הגענו לשטח והיה שם הרבה בלגן. באחד הבתים היו מרוכזים הפצועים והפרמדיק. כחובש עזרתי לטפל בחלק מהפצועים".
החברים מכוסים במחצלות
בסיום הטיפול הראשוני קיבל הכוח פקודה להעביר את הפצועים מהבתים מרחק של כמה מאות מטרים עד לכוח הסיירת, שחייליה העבירו את הפצועים הלאה למנחת מסוקים מאולתר בפאתי הכפר. "תפסנו מוד של נהגי מוניות. יש לנו אלונקות עם פצועים וכלי נשק שיורים מאחור ומקדימה למקומות חשודים. מסביב היו המון צלפים ואויבים שרק חיכו לנו. הפינוי נעשה תחת אש מאסיבית. הם יורים בלי הפסקה ואנחנו רצים עם האלונקה נחושים להביא את הפצועים למקום בטוח. לקחנו שני פצועים, חוזרים, עוד שניים וככה עד שכולם מפונים".
על מה חושבים באותו הזמן? הפחד לא משתק?
"בזמן הפעילות אסור לחשוב, צריך לפעול. שם לא חשבנו. ידעתי שיש לי סדר פעולות לטיפול בפצוע וככה פעלתי. מתנהלים כמו בספר. אין מקום לקשקושים. חבר מ‑51 צעק לעברי בהיסטריה 'ניר, אנחנו לא יוצאים מפה בחיים'. נתתי לו סטירה וחיבוק והרגעתי אותו: 'תקשיב, אנחנו פה, אתם יוצאים איתנו. יהיה בסדר'. עד היום הוא לא שוכח את זה".
לאחר הפינוי הדרמטי של הפצועים שב רובין עם שאר חברי הצוות לבית, מנסים לעכל את מאורעות היום ולאגור כוחות למשימה הבאה של פינוי גופות ההרוגים. בשעה 11 בלילה יצא הכוח לבית שבו רוכזו הנופלים. "כל הצוות התרכז בחדר. פתאום קוראים לי ולעוד חובש מהצוות שלי לחדר עם הגופות. שמונה גופות של חברים שלנו מכוסות במחצלות, מחזה שובר לב. והריח הזה, שמי שמריח אותו לא ישכח לעולם, לא יוצא לי מהאף. ריח חריף של דם ונחושת וגופות", הוא אומר וקולו רועד.
החדר היה חשוך. רובין וחברו עוברים עם אלומת אור של פנס על פני הגופות, מזהים את ההרוג, בודקים את הציוד שעליו, מעבירים לאלונקה ומכסים בשמיכה. "טיפלנו בהם אחד אחד. תוך כדי אתה מרגיש בתוך סרט, סרט רע מאוד, אבל יודע שאסור לחשוב. חייבים להשלים את המשימה, להחזיר אותם הביתה לקבר ישראל. האלונקות היו מוכנות מחוץ לבית לתזוזה ואז יצאנו עם שמונת החברים למסע אלונקות עצוב", הוא משתתק לרגע.
בתום המלחמה הושמעה ביקורת נוקבת על התנהלות דרג הפיקוד. האם תוך כדי הלוחמה חשתם בכשלים?
"ועוד איך. הרגשנו שאין תוכנית מסודרת. היינו בבית בבינת ג'בל ואחרי יומיים קיבלנו פקודה להתכונן ליציאה חזרה לישראל. אנחנו מתארגנים לצאת, אורזים ומתקפלים. מתחילים בצעידה, ואחרי חצי קילומטר המפקדים אומרים לנו 'עצרו, חוזרים'. אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. זה התבטא גם בכך שיום לפני הכניסה ללבנון ההוראה של המפקדים הייתה לא לספר לחברים ולמשפחה בשום אופן שעומדים להיכנס ללבנון, ולמחרת בכותרת הראשית באמצעי התקשורת התנוססה מפה של דרום לבנון וכותרת גדולה: 'כוחות גולני ייכנסו ללבנון'. אחרי שנכנסנו לבינת ג'בל כמויות הנשק לא היו מספיקות, נגמרו לנו האוכל והמים. לא הייתה לנו ברירה ואכלנו ממזון שנשאר בארונות בבתים".
ומה עם ההכנות לחתונה?
"איזה?", הוא צוחק. "הכול הכינו בשבילי. לא עשיתי כלום. ביום החתונה עליתי לשידור בגל"צ אצל רזי ברקאי, שהתעניין מה מרגיש חתן צעיר שיצא עכשיו משדה הקרב. הוא שאל למה לא דוחים את החתונה בעקבות דבר כזה והאם הצוות שלי יגיע לחגוג איתי", הוא מחייך. "עשור אחרי כן, אשתי הסתכלה בווידאו מהחתונה ואמרה: 'ניר, לא היית שם'. האמת, יכול להיות שהיא צודקת. אני זוכר שמאוד העסיק אותי במהלך החתונה האם הצוות שלי יגיע או לא. הם היו כבר באוטובוס בדרך לאולם, אבל הוקפצו חזרה ללבנון ולא הגיעו". לאחר החתונה המשיך בשירותו הצבאי למשך שנה וארבעה חודשים.
מופע שמחזיר לילדות
הדבר הראשון שעשה רובין לאחר השחרור מהצבא היה לחזור למוזיקה, "לחיק הסקסופון", הוא מחייך. רובין הצטרף ללהקת החתונות 'הרמוניה' שמנהלה היה יעקב אסרף, שהפך עם הזמן לחבר קרוב ושותף.
דרך אסרף מכיר רובין בחור צעיר ומוכשר בשם חנן בן ארי. יחד הם מעלים מופע שנקרא 'מתבגרים'. המופע רץ בהצלחה ביותר מ‑200 הופעות ברחבי הארץ. "דרך המופע הזה אני חוזר לילדות שלי, לנערות, חוזר לעצמי. הקונספט של המופע הוא ראי לכולנו. אנשים אומרים 'שיניתם לנו את החיים בבית'. ובפני מי אני מופיע? אותם מחנכים שלא הבינו אותי, שהעיפו אותי מהמוסדות שלהם. פתאום הם באים לשמוע ממני על חינוך מתבגרים", הוא צוחק. הצלחתו של רובין גדולה אפילו יותר כאשר באותן שנים השלים את לימודי התואר הראשון במשפטים במכללת 'שערי משפט' וכיום הוא עורך דין מוסמך. "זה מרגש לראות איך היו אנשים שלא האמינו שיצא ממני משהו, ולמרות הכול הצלחתי להגשים את עצמי בכל כך הרבה תחומים".
לפרנסתו ניגן רובין באירועים ובשמחות. "לשמח חתן וכלה זו זכות גדולה". כיום הוא מנגן בעיקר בתזמורת 'להבה'. במקביל, הפך לחלק אינטגרלי מהרכבו של חנן בן ארי. "לעמוד ולהופיע על במות מול אלפי אנשים ואז לחזור הביתה לכלים, לספונג'ה ולקחת את הילדה למעון, המעבר הזה מאפס. הבסיס, האמת, היציבות הם הבית, ומי ששוכח את זה - אבוד. לנגן עם זמר מצליח ולחוש מקרוב את כל עולם הזוהר זה כיף, זה אחלה. עוטפים אותך כמו אתרוג, מביאים לך לאכול, נוסעים להופעות בוואן או מטיסים אותך - זה כיף, אבל זו לא האמת. כשאתה שוטף כלים וכואב לך הגב, אז אתה נכנס לפרופורציות. אנחנו, חנן, יעקב ואני, חברים קרובים שנמצאים יחד במסע הזה. נכון, זה פאן, הכול טוב, אנחנו מברכים על הטובה כשהיא כאן אבל אנחנו על הקרקע, מודעים לכך שהיא יכולה להיגמר יום אחד. לפני כל עלייה לבמה", משתף רובין, "יש לנו 'לשם ייחוד'. לפני כל עלייה לבמה אנחנו תופסים ידיים, מתחבקים ומודים על שאנחנו מופיעים ושיש לנו אמירה לעם ישראל. זה להתחבר הכי עמוק לעם שלנו. בקהל יש אנשים בלי כיפה, עם כיפה, ימנים ושמאלנים, צעירים ומבוגרים. החיבוק הוא חיבוק מכלל עם ישראל".
רובין נשוי לאורית ואב לשלושה ילדים: רנן בן שבע וחצי, יהב בת שנתיים ורגב בן חודש. את ביתו קבע ביישוב נופי נחמיה, צמוד לאריאל. "זה יישוב קהילתי-דתי הטרוגני, יש הכול מהכול. מחבר'ה עם פאות וזקן ועד בחור שבאידיאולוגיה לא הולך עם כיפה אבל דתי, וכולם מסתדרים יופי ביחד".
האירועים בבינת ג'בל ליוו את רובין מזה עשור. "זה אירוע שהיה מכונן מבחינתי, ומאז זה תמיד היה שם. הרגשתי לפעמים שאני הולך עם סלע על הלב. במשך השנים היו בעיקר פלאשבקים שעולים". לפני כשנה פנה לאביו של עמיחי מרחביה הי"ד, משה. "התקשרתי אליו ואמרתי לו: 'אתה לא מכיר אותי, אבל הייתי שם. שמעתי שעשית תחקיר על הקרב, אז יש לי את הסיפור האישי שלי'. נסעתי אליו וישבנו ארבע שעות. הבן אדם חי את הקרב על פרטיו. מאותו מפגש החלטתי שאני לוקח את זה צעד אחד קדימה ואוסף חומרים לבד. מצאתי את עצמי נפגש עם אנשים שהיו שם ומוציא חומרים מארכיונים, חיילים, הורים שכולים".
מהחומר שאסף התרקם מופע. את התובנות שהתעצמו במהלך הקרב, מבקש רובין להעביר הלאה במופע. "פינוי הגופות טלטל אותי וגרר אותי לתובנות עמוקות על החיים", הוא משתף. באופן טבעי, מיד כשיצא מלבנון נסע היישר לבית האבלים של אחד משמונת הנופלים. בפתח הבית עצר אותו אחד מבני המשפחה וביקש: "אל תיכנס הביתה עם מדים. למשפחה קשה לראות חיילים". "כיבדתי את הבקשה. לא נכנסתי לנחם ונסעתי משם. מאותו רגע, במשך שנים - שתקתי. עכשיו, עשר שנים אחרי, אני חוזר סוף סוף לשתף ולספר על מה שעברנו בקרב הקשה ההוא".
rivki@besheva.co.il