'הבית הזה בקטמנדו',
חני ליפשיץ ואדר פנקסוביץ'
הסימן הטוב הראשון היה העומס. מאות נשים נדחקו סביב שולחן הכרטיסים, ורטינות מאוכזבות שעלו מהקהל הבהירו שכל הכרטיסים אזלו במכירה המוקדמת ומי שחשבה לקנות כרטיס בקופה ולהיכנס, תיאלץ להישאר בחוץ.
הסימן הטוב השני היה התפאורה המדויקת. כזו שזורקת אותך בבת אחת לבית חב"ד (ארון ספרים ותמונה של הרבי) ולקטמנדו (ספת רביצה מכוסה בדים צבעוניים מאוד, שטיח עז צבע). ברקע רצות תמונות על מסך גדול, שמציגות נוף מפעים, אחר, בראשיתי, ודמויות שונות בתלבושות שונות וביניהן בולטים זוג מאיר פנים בלבושם הדתי. כבר ממבט ראשון בשילוב המוזר, המפתיע הזה, נובטת ההבנה שמדובר פה במשהו לא קונבנציונלי. ואז מתחילה ההצגה.
לפני 15 שנים מצאה את עצמה חני ליפשיץ מקימה בית חב"ד בקטמנדו, נפאל, יחד עם בעלה, הרב חזקי. כבחורה צעירה ונלהבת ששמעה בפעם הראשונה בחייה את השם נפאל, והוא נשמע לה היפוך אותיות של נפלא - היא הסכימה מיד. אחרי יום אחד בנפאל וחוויה קשה וכואבת של מציאת ילד מת זנוח על רצפת השוק, היא הבינה בבת אחת למה היא נכנסה. היום, אחרי 15 שנה, שישה ילדים, מאות אלפי מטיילים וסדרת טלוויזיה מצליחה שמבוססת על חייהם, מעלה ליפשיץ ביחד עם השחקנית אדר פנקסוביץ' (אותה פגשה בבית חב"ד כמטיילת) הצגה על האנשים והרגעים ששינו את חייה.
ההצגה כוללת סצנות משחק המשלב סגנון קומי ודרמטי וקטעי שיחה המופנים אל הקהל. דמויות מטיילים שונות עולות ויורדות, חלקן משאירות את רישומן וחוזרות במהלך ההצגה לסגירת המעגל של הסיפור שבו פתחו, וחלקן נותנות רק גיחה קצרה ונעלמות - אולי בדומה לבחירות השונות של המטיילים האמיתיים שעוברים חוויות משמעותיות בבית הזה, בקטמנדו, ואולי דווקא מעוצמת החוויה והחשיפה בוחרים בחלקם לנתק קשר גם בחיים האמיתיים.
ההצגה מסופרת על ידי חני, ומוצגת ברובה מנקודת מבטה. אדר מציגה את הדמויות המתחלפות על הבמה. אם בתחילה אפשר לחשוב שמדובר בהצגה קומית קלילה שחושפת את הצופות להווי וריחות שונים וזרים, מהר מאוד נקודת הצפייה משתנה. סיפור חייה המורכב, המדהים והמטורף של חני כשליחה בבית חב"ד בקצה העולם, מעלה תהיות נוקבות על מהי שליחות, מה כוללת בתוכה ערבות הדדית ועד כמה רחוק אפשר ללכת בשביל הערכים החשובים האלה. ומסתבר שיש כאלה שמוכנים ללכת רחוק. מאוד.