הוא הלך ללמוד בבית ספר להנדסאים, למד בגרות ריאלית, ואף הסתובב עם משקפי שמש של טייסים...
כאשר הגיע למיונים של קורס טיס, עבר את שני המבחנים הראשונים בהצלחה. אך לאחר שעשה את השלישי הודיעו לו: "לא עברת!"
אלעד לא ויתר. הוא כתב מכתבים למפקד חיל האוויר ולרמטכ"ל. מפקד חיל האוויר ענה לו: "יש לך נתונים מצוינים, אבל כרגע זה לא מתאים".
כאשר התברר לו שאם יתגייס ליחידה מובחרת או יצא לקצונה, יוכל לפנות שוב לקורס טיס, קיבל כוחות מחודשים.
אלעד התגייס לסיירת יעל של הנדסה קרבית. לאחר שלושה ימי טירונות התנפחה ברכו והוא החל לצלוע. התברר שמדובר בבעיה רצינית. הורידו לו פרופיל והעבירו אותו להיות אפסנאי בחיל חימוש. אז הרגיש שעולמו חרב עליו.
באותה תקופה אירע הגירוש מגוש קטיף. אלעד וחברו צפו בטלוויזיה בכל המראות הקשים וממש בכו. הם שמעו שמגורשי נצרים עומדים להשתכן במעונות של מכללת אריאל. אלעד חיכה שם עם תושבים רבים כדי לעזור למפונים. הוא ציפה לראות אנשים שבורים שיגיעו ממררים בבכי.
ואז הגיעו אוטובוסים ומתוכם ירדו אנשים שרים ורוקדים עם ספרי תורה. אלעד ההמום החל לרקוד איתם. אחר כך נשאר עמם כל הלילה ועזר להם כמיטב יכולתו.
הגירוש המאיס עליו את הארץ והוא טס ללוס אנג'לס.
אלעד התגורר בחווה בטקסס ומיצה את חלומותיו הגשמיים. בהמשך נחשף גם לטקסים נוצריים והתגונן מפניהם על ידי הנחת תפילין.
הוא למד בקולג' לטיסה, שכלל לימודים נלווים. באחד הקורסים היה עליו להכין נאום פוליטי משכנע. הוא החליט לנאום על הגירוש מגוש קטיף, צפה בכמה סרטים באינטרנט והכין נאום. הוא הקרין סרט על הגירוש ולאחריו אמר בלהט: "האם מישהו מכם חשב, שכאשר אתם מצביעים למועמד לנשיאות, זה משפיע על אחיי בארץ ישראל?!", והוכיח להם שארצות הברית דחפה את ממשלת ישראל לבצע את הגירוש. נאומו היה מרתק והוא זכה בציון גבוה. מאז הזמינו אותו לייצג את העמדה הישראלית.
התחזקותו ביהדות גברה. כשניסה לצייר לעצמו איזה יהודי הוא רוצה להיות, צייר לעצמו את המגורשים מנצרים.
כאשר חזר לחווה שבה התגורר, הרהר כלפי שמיים: השם, הבנתי שאין לי מה לחפש בשום מקום חוץ מארץ ישראל. כל היהודים רוצים בעצם לעלות. אחד לא יכול בגלל הפרנסה, והשני בגלל לימודי הילדים. אני גם מבין למה לא התקבלתי לקורס טיס. אם הייתי מצליח, האגו שלי היה מרקיע שחקים. מה יש לי באמת בחיים? אני יהודי ועליי להיות בארצי! האם סבי וסבתי עזבו הכול ובאו לישראל כדי שארד ממנה?!"
אלעד חזר לישראל לאחר שנתיים של היעדרות והחל לעבוד בחברת אינטרנט. בתפקידו ניסה לשכנע אנשים שרצו להתנתק מהחברה שלא לעשות כן. יום אחד התקשר אליו לקוח: "שלום, שמי דב. אני גר בנווה דניאל וברצוני להתנתק מכם", והסביר: "האינטרנט מלא פריצות. יש חברה חדשה שנקראת 'אינטרנט רימון' עם סינון ואני עובר אליה".
"תפקידי לשכנע אותך להישאר", אמר אלעד, "לא אכפת לי אם השיחה מוקלטת ויפטרו אותי, אבל אם זו הסיבה, אתה חייב לעבור!"
דב סיים: "תרשום את מספרי, ואני רוצה שתהיה האושפיזין שלי בסוכות בנווה דניאל".
אלעד רשם בלי להאמין שיגיע אליו.
לקראת סוכות התקשרה אליו אחותו שהתקרבה ליהדות וסיפרה לו על הופעה של זמרים דתיים ביישוב תקוע. אלעד הסתכל במפה וראה שתקוע קרוב לנווה דניאל. הוא התקשר לדב, שקרא: "אלעד!"
"יפה שזיהית אותי. יש פסטיבל בתקוע. אני מבין שזה לידכם?"
"כן, תבוא לפסטיבל, אבל לפני כן תיכנס אליי לסוכה".
אלעד הגיע לסוכתו של דב. אלעד סיפר לו על ניסיונו להתקרב ליהדות באריאל, ועל כך שהשבת מהווה בשבילו עונש מפני שאינו יוצא מחדרו.
"יש באריאל אנשים מקסימים שבאו מקהילת נצרים", קרא דב, "תיפגש איתם!"
אלעד לא תיאר לעצמו שהמפונים נותרו באריאל. דב נתן לו את מספר הטלפון של הרב ציון טוויל.
הוא התקשר לרב טוויל והוזמן למעברה, שבה השתכנו מגורשי נצרים. כאשר נפגשו, הרב נתן לו את הספר 'מסילת ישרים' והזמינו לתפילות. אלעד הגיע בליל שבת וראה את כולם שרים בסגנון קרליבך ורוקדים בשמחה עצומה.
"וואו! זה מה שחיפשתי כל חיי", צעק בלבו, "איזה טוב אתה השם! אילו אנשים מדהימים הבאת לי!"
בהדרגה מצא את עצמו מתפלל שלוש פעמים ביום, קובע עתים לתורה עם חברותות ומשתייך לקהילת נצרים. כאשר הציעו לו לנהל את הטלמרקטינג של ישיבת נצרים באריאל, הרגיש שעליו לעזור ליהודים הללו שעושים פעילות חסד וקירוב לבבות באריאל וממש שינו את פני העיר.
כיום, כאשר שואלים אותו כשהוא יוצא ללמוד תורה "לאן אתה הולך?", הוא עונה בטבעיות: "אני הולך לטוס..."
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]