המהלך שיוצא בימים אלו לדרך בקרנות הפנסיה הוא בעל פוטנציאל מהפכני.
מבחינת החיסכון האפשרי לאזרחים מדובר במהפכה שאיננה פחותה בהרבה ממהפכת הסלולר. מבחינת האפשרות לשיפור איכות החיים דווקא של קבוצות חלשות בחברה, זו מהפכה אפילו יותר גדולה.
במה מדובר? בשנים האחרונות צורפו למעשה כל העובדים במשק להסדרי פנסיה. כל העובדים והמעסיקים מחויבים להפריש לפנסיה סכומים שהוגדרו בחוק. החל מעוד כמה חודשים, הסדרי פנסיית החובה ישתוו ואף יהפכו למיטיבים יותר מהסדרי הפנסיה שהיו נהוגים במשק בעבר לעובדים שהייתה להם פנסיה.
זה נשמע טוב, אבל האמת היא שזה לא מאוד טוב. הבעיה הייתה שרוב מי שצורפו להסדרי פנסיית החובה הם עובדים חלשים ובלתי מאוגדים, ששכרם נמוך באופן יחסי. מצד אחד הסכומים שהם חסכו לא היו גבוהים, מאחר שהסכום הנחסך הוא פונקציה של השכר; ומצד שני הם אלו ששילמו את המחירים הגבוהים ביותר בדמי הניהול לקרנות הפנסיה.
כדי להבין קצת יותר את העניין, הרשו לי בטובכם קצת מספרים. החוק מתיר לקרנות הפנסיה לגבות דמי ניהול מקסימליים של 0.5 אחוז מהצבירה (כלומר: הסכום הכולל שנצבר בסוף השנה בקרן הפנסיה על שמכם) ו‑6 אחוזים מההפקדות החודשיות (הסכום שאתם והמעביד מפקידים מדי חודש בקרן). דמי הניהול הממוצעים בקרנות הפנסיה בישראל ב‑2015 הסתכמו בכ‑0.28 אחוז מהצבירה ו‑3.17 אחוזים מההפקדות השוטפות. יכול להיות שזה לא נשמע לכם מאוד גבוה, אבל כאן צריך לקחת בחשבון נקודה חשובה: אלו השיעורים הממוצעים. עובדים מאורגנים כמו עובדי המדינה נהנים מדמי ניהול אפסיים בגלל כוח המיקוח שלהם מול הקרנות, ודווקא העובדים הכי חלשים משלמים את דמי הניהול הכי גבוהים.
ואז עשה האוצר תרגיל מעניין. למעשה, הקבוצה הכי גדולה בין העובדים שחוסכים לפנסיה היא החוסכים הלא מאורגנים. מה שעשו באוצר הוא פשוט: להפוך אותם לקבוצה מאורגנת גדולה. האוצר קבע שכל עובד שלא בחר בעת הצטרפותו למקום עבודה חדש בתוכנית פנסיונית כלשהי, יצורף לקרנות שיכונו "קרנות ברירת מחדל". כך למעשה הפך האוצר את כל העובדים הללו לקבוצת מיקוח גדולה. ואכן, במכרז שיצא על קרנות ברירת המחדל התקבלו דמי ניהול נמוכים משמעותית מהממוצע. קרן הפנסיה של מיטב דש תגבה דמי ניהול בשיעור של 1.31 אחוז מההפקדות החודשיות ושיעור של 0.01 אחוז מהצבירה בקרן. דמי הניהול שתגבה קרן הפנסיה של הלמן אלדובי יהיו 1.49 אחוז מההפקדות החודשיות ושיעור של 0.001 אחוז מהצבירה בקרן. מעסיק שירצה לצרף את עובדיו לקרן אחרת יהיה חייב לבצע הליך תחרותי, כך שלמעשה הוא לא יוכל להסתפק בהצעה שאינה נמוכה מאחת משתי ההצעות הללו.
להלכה אמור המהלך להביא לצניחה של דמי הניהול הממוצעים בענף הפנסיה, מאחר שכיום עובד רשאי לעבור בכל רגע מקרן לקרן. מבחנו של המהלך יהיה כמובן בביצוע. דמי הניהול הממוצעים בענף הפנסיה בשנת 2017, השנה הראשונה שבה המהלך הזה יהיה בתוקף לאורך כולה, יהיו המבחן האולטימטיבי להצלחתו.
פער נסבל
אחד הנושאים שעולים באופן מחזורי על סדר היום הלאומי הוא הפערים החברתיים: העובדה שלעשירים יש הרבה יותר, לעניים הרבה פחות, ומעמד הביניים מתכווץ ומצבו מידרדר. אלא שמשום מה הרבה פחות מדברים על השאלה למה בכלל פערים זה רע. ניקח לדוגמה את יוסי, שכנו העני של רוטשילד. אם מצבו של יוסי היום טוב יותר מזה שהיה לפני שנתיים או לפני עשור, למה בעצם צריך להיות אכפת לו שלרוטשילד יש מספיק כסף כדי לדאוג שהוא, ילדיו, נכדיו, ניניו ובני ניניו יוכלו לחיות בעושר ובאושר בלי לעבוד יום אחד? מדוע יש בכלל חשיבות ליחס בין הונם של השניים, אם יוסי מסוגל לכלכל את בני ביתו?
כאמור, לא מדובר כאן על סוגיית העוני כשלעצמה. העוני הוא אכן בעיה, למרות שגם הוא לא ניתן לחיסול. אין חברה בלי עניים כלל. תיתכן חברה שיש בה פחות עניים והיא דואגת גם להם. השאלה כאן מתמקדת בפערים דווקא, שעושרם של העשירים מגדיל אותם.
אז מה רע בפערים? כאן צריך להזכיר אמת פשוטה: המנגנון שיודע לספק את מקסימום הרווחה למספר הגדול ביותר של בני אדם הוא מנגנון השוק. הבעיה היא שמנגנון השוק זקוק לחופש מקסימלי כדי לפעול. בלי חופש, ובמילים אחרות משטר ליברלי-דמוקרטי, שוק חופשי באמת יתקשה להתקיים. דמוקרטיה מצדה זקוקה ליציבות. כלומר, למצב שבו למקסימום האנשים יש אינטרס בשימור הסדר הקיים. בלי זה הדמוקרטיה נתונה באופן מתמיד תחת איום מהפכני.
נתאר לנו מצב שבו 99.99 אחוזים מהעושר במדינה נתון בידי קבוצה של ארבע או חמש משפחות ויתר המדינה מתחלקת בשאר הכסף. מצב כזה לא יכול להחזיק מעמד בדמוקרטיה, משום שבקלפי יש קול אחד לכל גולגולת. בסופו של דבר ההמונים, שבדמוקרטיה ישלטו במדינה, ידרשו גם הם נתח מהעוגה. פער קיצוני לא יכול להתקיים בדמוקרטיה משום שמהר מאוד או שהפער יצטמצם באמצעות פגיעה בעשירים, או שהמדינה תהיה פחות דמוקרטית. אפשרות אחת היא שהעשירים יתפסו את השלטון כדי להגן על הונם, אפשרות שנייה שהמרירות תייצר הפיכה עממית לא דמוקרטית.
בסופו של דבר, כדי לייצר דמוקרטיה יציבה וחופשית צריך שהפערים יהיו נסבלים. אחרת הולך לאיבוד הדבר המרכזי שמחזיק את השוק: האמון הציבורי בעצם ההיגיון שבשיטה.