קשה להבין למה עלה פתאום הוויכוח בין נתניהו לבנט לטונים כה גבוהים.
אם חילוקי הדעות הם רק בנושא צוק איתן - זהו סיפור ישן שנמשך מאז המבצע. הדבר היחיד שהשתנה הוא שהמשולש יעלון-גנץ-נתניהו התפרק לחלוטין, ויעלון וגנץ הפכו למבקריו של נתניהו.
קיים אמנם נושא דו"ח המבקר על התנהלות המלחמה. פה הצדק עם בנט במישור הטקטי - אי אפשר להגיד למבקר המדינה לגנוז את הדו"ח בלי לוותר למעשה על תפקיד המבקר.
הוויכוח האמיתי הוא מה עושים עם אותו דו"ח. גם כמי שחלק על אופן ניהול המלחמה - אני מכיר אנשים שאינם משתייכים לשמאל, בארץ ובחו"ל, שהעניקו ציונים גבוהים לאסטרטגיה שנקטה ישראל. לכן מובנת ההתנגדות לדו"ח: קיים הבדל בין דו"ח מבקר שמוצא כשלים ברורים בניהול לדו"ח שמציג אסטרטגיה חלופית. צוק איתן לא היה מלחמת לבנון השנייה מספר 2. הממשלה בחרה גישה סבירה, ופחות או יותר יישמה אותה.
מה שמצופה מדו"ח המבקר על צוק איתן הוא הצפת דיון רציני בשאלה מה עושים עם עזה. האם אנחנו מכריעים את חמאס, או רק דואגים לשמור על גובה הלהבות ורואים בארגון הרצחני קבלן משנה בין סיבובי הלחימה? נדמה שהרתיעה האמיתית מפני מלחמת הכרעה נובעת מהפחד מהשתלטות מחדש על עזה, כולל הודאה על חטא העקירה בפומבי, ומה שמשתמע ממנה מבחינת הקמת גוש קטיף מחדש. על זה חייבים לדבר בצורה רצינית וברורה, ולא בציוצים וציוצי נגד.
לא ברור גם הוויכוח בנושא תאגיד השידור ומועד תחילת השידורים שלו. הוויכוח כאילו נקבר בתוך פשרה שנפגשים בחצי הדרך, בינואר. נוח לנתניהו ודובריו לתקוף את הבית היהודי בנושא התאגיד, אף ששותפו של נפתלי בנט במאבק הזה היה משה כחלון. אפשר להוסיף שההתנגדות למדיניותו של נתניהו בעניין זה מגיעה גם מספסלי הליכוד, כולל בממשלה ובכנסת.
הרשו לי להציע הסבר אלטרנטיבי למתח בין שתי המפלגות. הוא תוצאה של הסקרים, ובמיוחד הסקר של פרופסור אבי דגני - שבניגוד למתחריו חזה היטב את תוצאות הבחירות האחרונות. מגמת הסקרים מלמדת כי הליכוד ונתניהו בירידה ובנט והבית היהודי בעלייה. הפעם הקודמת שבה שרר מתח בין המפלגות, ונשמעה ההתראה על "ירי בתוך הנגמ"ש", אירעה לפני הבחירות לכנסת ב‑2013. הליכוד תקף אז בחריפות את הבית היהודי, שנראה כמי שעומד לעבור את רף 15 המנדטים כלפי מעלה. בתעמולת הבחירות שלו הציג הליכוד את הבית היהודי כמפלגה ימנית קיצונית, והאסטרטגיה הזאת השילה מנדטים מהבית היהודי והעבירה אותם ליאיר לפיד.
יש נחמה מסוימת בעובדה שהפעם הליכוד תוקף את הבית היהודי - שמתנגד לדחיית הקמת תאגיד השידור – על ידי הצגתו כמגן השמאל ונוני מוזס. האשמת הבית היהודי בשמאלנות היא הרמה להנחתה של האשמות דומות נגד הליכוד. זאת ועוד: ההאשמה הזאת מוכיחה שבניגוד לבחירות 2013, אין כעת רווח פוליטי מהאשמת היריב בימניות יתר, אלא רק בשמאלנות יתר.
מפלגה פנויה להובלה
קרל מרקס, כאשר ניתח את ההפיכה שביצע אחיינו של נפוליאון (שהפך לקיסר נפוליאון השלישי), קבע שכאשר ההיסטוריה חוזרת על עצמה היא מופיעה בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה. במקרה של מפלגת העבודה, פעם התמודדו בה בן גוריון ומשה שרת, לאחר מכן פרס ורבין, והשבוע קיבלנו את הפארסה: שלי מול בוז'י. בסיבוב הראשון התרחש המאבק בתקופת ההגמוניה של תנועת העבודה. הסיבוב השני התרחש כשעדיין סברו בעבודה שהמהפך של בגין ב‑1977 היה בגדר "פרסומת אחת וחזרנו". בסיבוב הנוכחי מתחולל הקרב על ראשות תנועת אופוזיציה, שעל פי כל הסקרים אפילו איננה האופוזיציה הראשית.
יצחק הרצוג קנה לעצמו שנה נוספת של מנהיגות, אבל המנהיגות שלו שווה כמו עוד שנת נשיאות של פרנסואה הולנד בצרפת. הרצוג לא ישקם את מעמדו בציבור בתוך שנה, ואז לקראת הבחירות, גם אם בוז'י לא ישאל את השאלה הרטורית של פרס "אני לוזר?!", החברים שעדיין מצפים לחזור לכנסת ישאלו אותה במקומו ויחפשו אלטרנטיבה. מנגד, גם שלי יחימוביץ' אינה יוצאת נשכרת מההכרעה, לאחר שהפסידה בהצבעה ברוב די מוחץ. כמי שהובילה בעבר את העבודה וסיימה אחרי הליכוד ולפיד, יחימוביץ' היא בשורה אלקטורלית.
הזוכה הגדול בהצבעה הוא דווקא עמיר פרץ, שתמך בהרצוג מכמה שיקולים. ברור לו שהוא יהיה בלתי רצוי אצל שלי יחימוביץ', אחרי שערק מהעבודה בראשותה לתנועה של ציפי לבני. שלי, כזכור, הייתה חשודה בעיניו כמי שתתפתה לשבת בממשלת נתניהו. פרץ עצמו לא היסס לכהן כשר בממשלת נתניהו עם הגברת לבני, בלי להיכנס לרשימה ההיסטורית עם רחמים כלנתר, אברהם שריר ואלכס גולדפרב כאופורטוניסט ללא תקנה. הוא קיבל עוד שנה להיערך, אבל סביר שלאחר שהוכיח את כוחו במפלגה, הוא פשוט ימתין שהחברים יעלו אליו לרגל וידחקו בו להתמודד.
הזוכה השני הוא המשקם התורן הפוטנציאלי. מפלגת העבודה היא מותג שפנוי להשתלטות ידידותית עליו, כמו המותג 'שינוי' הקטן והסולידי שטומי לפיד ז"ל הפך למספר דו-ספרתי. ייתכן שאלוף שסיים את תקופת הצינון יתפתה להוביל את העבודה, או שיהיה זה ראש עיר כמו רון חולדאי, שינסה לשחזר את הצלחתו הזמנית של עמרם מצנע ולרכוב על ניסיונו המוניציפלי. פרט להיותו סחורה טרייה, המשקם גם ירוויח מהעובדה שלא נטל חלק בהתגוששות המכוערת הנוכחית.
טראמפ ממשיך להסתכן
בימי בין המצרים רבים נוקטים בהתנהגות זהירה, אבל לא דונלד טראמפ. המועמד הרפובליקני, שנוטל על עצמו סיכונים בצורה כפייתית, יודע שקשה לדמוקרטים לשווק את הילארי קלינטון, ונותר להם נושא אחד בלבד למסע הבחירות: "טראמפ בלתי כשיר לשמש כנשיא", כדברי אובמה השבוע. טראמפ מתעקש לשחק לידיהם, וכנראה שהוא מקבל עצות מאנשים כיועצי רחבעם בן שלמה, שזלזלו בכוח הציבור והמיטו כישלון פוליטי. הכוונה לדברים שאמר טראמפ לאב שכול לחייל אמריקני מוסלמי, לאחר שזה תקף אותו בוועידה הדמוקרטית.
נחשפת למתקפה ממשפחה שכולה? עליך להרכין ראש, במקום להתעמת איתם ולהוכיח שגם את הטאבו הזה אתה מסוגל לשבור. בעניין זה נתניהו, שספג ביקורת לא קלה מהורים שכולים באזכרה לחללי צוק איתן, היה יכול ללמד את טראמפ פרק בנימוסים. השאלה היא, כמובן, אם טראמפ מוכן ללמוד.