התחלה: לפני 34 שנים. נולדה וגדלה בכפר אדומים. הוריה בין המייסדים. "גדלתי וצמחתי יחד עם היישוב". בת יחידה מבין ארבעת ילדי משפחת כהן.
אבא: האב אריה כהן (63) היה בעבר איש צבא קבע, בהמשך עבד בהנהלת עמותת 'יד שרה' וכיום עובד במשרד המשפטים. "אבא כולו עשייה ונתינה. תמיד עסוק בלעזור ולתת לכולם".
אמא: האם שקדיה (61), בת להורים ניצולי שואה. גאה בשמה, "שם ישראלי-עברי שניתן לה אחרי השואה". מרפאה בעיסוק במקצועה. "כל השנים עבדה עם אוטיסטים. למדתי ממנה מה זו אהבה ומסירות למקצוע".
כפר אדומים: "פשטות, משפחתיות, הולכים ברחוב ואומרים שלום לכולם. נוף ילדות. מאוד מחוברת לעוצמה שמשתקפת מהרי המדבר. דרך החיים המשותפים של דתיים וחילונים ינקתי את הכבוד ההדדי והאחריות לעם ישראל".
יחד: "בית הספר היסודי היה מעורב, לילדים דתיים וחילונים. מכיתה ט' כל אחד פונה לדרך חינוך שמתאימה לו. החברים שלי מהמעון היו בעצם החברים עד התיכון. זה מאוד אינטנסיבי ומלכד".
הצופים הדתיים: פעילה בתנועת הנוער הצופים הדתיים. "הייתי חניכה, מדריכה וגם מרכזת". זוכרת בעיקר הרבה אנרגיות ורצון לתרום ולהשפיע. "תקופה מקסימה, שאת משוכנעת שאת משנה את העולם".
אולפנה: בתיכון למדה באולפנה לאמנויות בירושלים. "המעבר לעיר הגדולה מהחממה שבה גדלתי לא היה קל".
מדריכה: "בתחילת התיכון הייתי לגמרי חנונית". לאט לאט החלה להשקיע בצופים ובהדרכה ופחות בלימודים ובשיעורי הבית. "ההדרכה העצימה אותי. הקשר עם החניכים היה משמעותי מאוד בשבילי".
מדרשה: עם סיום התיכון פנתה למדרשת 'שובה' בעופרה. "שנה של נחת בין העשייה הגדולה בצופים לעשייה בשירות".
הלם תרבות: שירתה במשך שנתיים כמורה חיילת במושב רחוב ליד בית שאן. בבוקר לימדה יהדות בבתי הספר בבית שאן ואחר הצהריים עבדה עם ילדים ונוער בקהילה. ההתחלה לא הייתה פשוטה. "לראשונה בחיי נפגשתי עם עולם תרבותי שונה לגמרי, מרמת האוכל, שפת הדיבור והכול".
מצטיינת: עברה שנתיים מאוד אינטנסיביות בשירות. "עם הזמן הפכתי לחלק אינטגרלי מהמושב. הרגשתי סיפוק גדול של עשייה משמעותית". בסוף השנה השנייה זכתה באות חיילת מצטיינת. עם השחרור פנתה לאוניברסיטה העברית ללימודי היסטוריה של עם ישראל.
הטלטלה: במהלך הסמסטר השני ללימודיה הגיע לשיאו המאבק למניעת הגירוש מגוש קטיף. מכיוון שלא יכלה להישאר אדישה, הצטרפה לחבורת סטודנטים באוניברסיטה שהתארגנה למאבק וכונתה 'תא כתום'. מיד נשאבה כול כולה לעשייה.
תא כתום: שימשה רכזת הפעילות וחברת הנהלה יחד עם ד"ר רונן שובל ואריאל גלבוע. באותו שלב, פעילות התא הלכה וצברה תאוצה ועברה מהרמה המקומית לפריסה ארצית. "היינו בתא עם 4,000 סטודנטים פעילים ב‑46 מוסדות לימוד ברחבי הארץ".
הפעילות: "סטודנטים נחשבים לאנשים חושבים ולא למתנחלים. ולכן הפעילות שלנו קיבלה ביטוי שונה בתקשורת. כדי לעורר את דעת הקהל עשינו שלל פעילויות, כמו שביתת רעב של סטודנטים, הקמת אוהלים ברחבי הערים ועד להפגנות ומחאה בקמפוסים".
מתמסרת למאבק: את ספסל הלימודים לא ראתה במהלך סמסטר ב' ובכלל. "תקופה מטורפת של עשייה מתוך שאיפה בוערת לנסות לשנות את רוע הגזירה".
הגזירה: עד הרגע האחרון פעלה עם חבריה בכל דרך אפשרית למניעת העקירה, אך מרגע הגירוש כיוון החשיבה השתנה. "כבר ביום הגירוש האסימון ירד. מיד שינינו גישה והבנו שצריך להתמקד מעכשיו באיך מסייעים לאנשי גוש קטיף".
המשימה: לנוכח חוסר ההיערכות של המדינה, ומתוך תחושת ערבות הדדית, הייתה בין מקימי מטה 'למען אחינו'. "מהר מאוד הבנו שכל ההבטחות של 'פתרון לכל מתיישב' היו בלי כיסוי, ויחד עם עוד אנשים טובים התגייסנו למשימה הבאה - לעמוד לצד האחים שלנו בשעתם הקשה".
החמ"ל: "המגורשים נותרו ללא מענה במגוון תחומים. ומצד שני, הייתה רוח אדירה בעם להתגייס ולסייע למגורשים. התפקיד שלנו היה לקשר בין המתנדבים ובין צורכי המגורשים".
עזרה: "בהתחלה דאגנו למה שצריך במיידי, כמו כביסה מלוכלכת או בעיות ביורוקרטיות". בהמשך הפעילות התמקדה בארגון מתנדבים לפירוק החממות בגוש, פעילות תרבות בבתי המלון ועוד. "זו הייתה עבודה בלי יום ובלי לילה".
השבר: בשלב ראשון, מרוב התמקדות בעבודה לא הצליחה לעכל את הגירוש. רק בלוויה של קדושי גוש קטיף בהר הזיתים חשה לפתע את גודל השבר. "פתאום התחיל בכי גדול. פיזית לא הייתי מסוגלת לעמוד. בבת אחת כל העוצמה של הגירוש נחתה עליי".
החצי השני: ויש גם נקודת אור. בתוך כל הפעילות למען המגורשים, זכתה להכיר את החצי השני, דני שפירא (35), עורך דין במשרד הרווחה. "דני הגיע למטה 'למען אחינו' כנציג של תנועת בני עקיבא. הכרנו תוך כדי הפעילות. אחרי שבע שנים החלטנו לצאת ודי מהר החלטנו להינשא".
רווקות מאוחרת: נישאה בגיל 31. מבקשת להעביר מסר להורים ולרווקים ורווקות: "חשוב להאמין שיהיה טוב ושהכול מכוון מלמעלה. גם אם לא תמיד רואים את האור באותו רגע, הגאולה בדרך. ואז, כשזה קורה, רואים ממש את ההשגחה".
הנחת: שניים. נווה-אורי בן שנתיים וחצי ואריאל, בת שבעה חודשים. "מתוקים, אוצרות. כיף לגדול יחד איתם".
ועד המתיישבים: תוך כמה חודשים חברה לוועד מתיישבי גוש קטיף המאגד את נציגות הקהילות השונות. מאז היא שם. "בהתחלה עיקר הפעילות היה סביב צורכי הפרט. לאט לאט עברה הפעילות לקידום פתרונות רוחביים לאנשי הגוש בתחומים שונים, ממש כמו מועצה מקומית".
הכול פוליטיקה: עבודתה בוועד התמקדה בפעילות מול גופי הממסד השונים, הכנסת, משרדי ממשלה ועוד. "במסגרת זו פעלנו להקמת ועדת חקירה ממלכתית ולאישור הצעות חוק והחלטות ממשלה לתיקון העוולות בתחומי החקלאות, העסקים, משפחות מוחלשות, קידום יישובי הקבע ועוד".
לזכור ולא לשכוח: "הצלחנו להעביר כמה חוקים לטובת גוש קטיף, למרות ששום חוק לא יכול לפצות באמת על הנזק והעוול שנגרמו". גאה בעיקר בחוק למורשת גוש קטיף וצפון השומרון, כי "הצלחנו שהמדינה תיקח אחריות על זיכרון הגוש. מהלך שמעיד שגוש קטיף הוא פרק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי".
נוער הגוש: בנוסף לכך, ריכזה את פעילות נוער גוש קטיף, "במטרה להעביר להם את הלפיד של רוח הגוש, מתוך אמונה ותקווה שמי שזוכר את העבר יבנה את העתיד". בין שלל הפעילויות: מחנה 'סיירי קטיף' לכיתות ז'‑ח', ערבי שיח, מפגשים, טורניר יוליס (כדורסל) ועוד.
חזקים מהרוח: "קהילות גוש קטיף חוו שבר איום. הפצע עדיין מגליד ונראה שלעולם לא יתרפא, אבל העוצמה של אנשי הגוש שקמו, הקימו יישובים חדשים, התיישבו בחבלי ארץ נטושים והפריחו את השממה היא אדירה".
11 שנים אחרי: "יחד עם זאת, העובדה שעד היום, 11 שנים אחרי, המדינה לא השכילה לסייע ל‑180 (!) משפחות שנמצאות עדיין בלי בית קבע, וישנה קהילה שהמדינה עוד לא חתמה על הסכם איתה ולא הסתיימה הבנייה של מבני ציבור רבים - לא נותנת מנוח".
הביתה: "תנועה ששמה לה למטרה להתגעגע יחד ולחלום בקול, גם אם החלום כרגע עוד נראה רחוק. יום אחד עוד נחזור לשם". אבל החזרה לגוש קטיף אינה סוף הדרך. "אנחנו מייחלים ומתפללים בכל יום לחזור אל נווה קודשך, לחזרת השכינה ולגאולה שלמה. וגם אם רבה וארוכה הדרך - עם הנצח לא מפחד".
להשפיע: מתוך השבר של גוש קטיף הוקמה תנועת 'מרימים את הדגל', הפועלת בעשרות ערים בישראל. "זיהינו צימאון הולך וגובר למסרים ערכיים ואמוניים בקרב הציבור הרחב". התנועה פועלת לחיזוק ערכים ציוניים ויהודיים על בסיס של עשייה חינוכית וחברתית משותפת.
האיחוד הלאומי: חברת הנהלה. "שילוב אמיתי של תורה, ארץ ישראל ועם ישראל, בלי לוותר על אף חלק. מנהיגים שפועלים ועושים הרבה, מתוך אמת גדולה, בפשטות וענווה למען המשימה".
אם זה לא היה המסלול: בתחילת דרכה המקצועית רצתה להיות עובדת סוציאלית קהילתית, "להמשיך בעשייה של השירות בחיבור למשפחות. היום אני עושה את זה בצורה קצת שונה ובלי הכותרת".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: משכימה קום לקראת שבע, מתפללת, מארגנת את הקטנים ויאללה לעבודה. "לאורך היום נוסעת הרבה ברחבי הארץ לפגישות שונות". את היום מסיימת מאוחר מאוד, לפעמים בגלל עבודה ולפעמים סתם מתוך הרגל.
דיסק ברכב: חסידי ועברי ובעיקר שירים של ארץ ישראל הישנה והטובה, "ארבע אחרי הצהריים וכאלה". תוך כדי נסיעה לרוב משוחחת בטלפון. ואם לא, מאזינה לתוכניות אקטואליה וחדשות ברדיו. "מתי שיוצא לי לנהוג עם מוזיקה טובה - זה הכי כיף. כמה שהמוזיקה חסרה בשלושת השבועות".
השבת שלי: "מעין עולם הבא". זמן איכות עם משפחתה המצומצמת, המורחבת ועם חברים. מדי שבת מתייצבת בבית הכנסת, אבל עם שני ילדים כבר לא מצליחה להיות הרבה בפנים. "הפינוק של שבת זה להצליח להגניב כמה דקות כשכולם ישנים, לקרוא בנחת כמה עמודים בספר ולזלול איזה מעדן".
אוכל: אוהבת שמוגש הרבה אוכל לשולחן השבת ונהנית להשקיע בהכנות לקראת. "את האפייה אני משאירה לאבא שלי, שמפנק אותנו כל שבת עם עוגה טובה. על שטיפת הבית לפני שבת מופקד לרוב בעלי היקר".
מפחיד: חינוך הילדים. "זו תפילה אחת גדולה להצליח לשמור ולגדל את הפיקדון האדיר שמופקד בידיים שלנו".
דמות מופת: הרב חנן פורת ז"ל. "היה כולו איש תורה ובאותה עוצמה גם איש עשייה. מחובר מאוד לעם ישראל על כל גווניו. הארת הפנים שלו לכל אחד עדיין מאירה לי. עשה הכול בענווה גדולה אך בעוז וגבורה מתוך אמת ואמונה. וכמובן, נשא את דגל החזרה לגוש עציון".
משאלה: "שעם ישראל יכיר בעוצמה שלו ובכוח שלו להשפיע טוב ויפעל יחד בחיבור אמיתי". וכמובן, "שנזכה לבניין גוש קטיף יחד עם חזרה לכל מרחבי ארצנו ובניין ירושלים והמקדש במהרה".
כשתהיי גדולה: חולמת להיות אמא במשרה מלאה. "אולי כשאהיה סבתא זה יקרה".
rivki@besheva.co.il