אני אוהבת לטייל, אבל ממש לא היה לי כוח לבלות את השעות הקרובות בחיפושים אחרי ציוד הטיולים שלי.
היינו אמורים לעבור דירה בשבוע שעבר, אבל בגלל השיפוצים הכול נדחה. כבר שבועיים שהכול ארוז בארגזים, וכל פעם שאני זקוקה לחפץ מיוחד, צריך להתחיל לחפש בקופסאות הקרטון. למצוא את תיק הטיולים ייקח לי בערך שעה.
לא חשבנו שהשיפוצים יארכו זמן רב כל כך, אבל הבית שלנו היה מושכר לאנשים שכנראה לא היה להם אכפת, ואת הנזקים שהם השאירו אנחנו צריכים לתקן. אבא הסביר לי שזה טבעי שכשמישהו מרגיש שהוא גר במקום באופן זמני, יהיה פחות חשוב לו לתקן את מה שמקולקל וגם לשמור על מה שיש. בגלל שהבית הוא שלנו, אז בניגוד לשוכרים, לנו חשוב שהכול יהיה תקין, גם אם השיפוץ יקר וממושך.
עד שהצלחתי לאסוף מכל הארגזים את תיק הטיולים, נעלי ההליכה והמשקפת שביקשו שנביא, השעה הייתה מאוחרת, ומיהרתי ללכת לישון. אמרו לנו שההסעה תצא למחרת בשעה מוקדמת, וזה חייב את כולנו לקום הרבה לפני השעה שבה התרגלנו להתעורר בחופש. אמא לא הבינה למה מוציאים אותנו לטיול דווקא בתשעת הימים. עניתי לה בדיוק מה שאמרה לנו המדריכה: "אנחנו לא יוצאים לטיול של כיף. המטרה שלנו היא להרגיש את החורבן".
למחרת הגענו כולנו בשעה מוקדמת לאוטובוס. לא הרבה אחרי שיצאנו, עצר האוטובוס, ואליו עלה איש משופם, ועיניו עצובות. המדריכה סיפרה לנו שהאיש הזה היה בעל חממה בגוש קטיף. במשך כל הנסיעה, טל (כך קראו לאיש המשופם) סיפר על גוש קטיף. הוא תיאר את החממות הפורחות, את הקהילה היפה, את הגנים ובתי הכנסת. הנסיעה עברה מהר, כי הסיפורים שטל סיפר היו מרתקים. הוא סיפר על ניסים גדולים שהיו שם. כמה שהערבים ניסו לפגוע, כמעט תמיד הם נכשלו. אבל אז, באמצע הנסיעה, הסיפורים היפים הפכו לעצובים. הוא תיאר את הגירוש מגוש קטיף, את הטרקטורים שהחריבו בתים, וגם דיבר על החיים החדשים שאליהם המפונים נאלצו להתרגל.
האוטובוס עצר ליד גבעה. עלינו כולנו אליה, וממנה השקפנו אל מה שהיה פעם גוש קטיף. מי שלא הביא משקפת נאלץ לחכות שמשקפת תתפנה, אבל המשקפות עברו מהר מיד ליד. אף אחת מאיתנו לא נהנתה לצפות לאורך זמן במה שנהיה מהארץ הפורחת שתיאר לנו טל.
שמתי לב שטל לא צפה אל ההריסות. עיניו דמעו והלסת שלו רעדה. גם הבנות האחרות שמו לב לזה. שתקנו כולנו, מנסות לחשוב מה אפשר לומר ואיך אפשר לנחם. זכרתי את הסיפור על רבי עקיבא שצחק כשראה שועל מהלך בין הריסות בית המקדש, אבל נראה היה לי שטל לא יתנחם בכך שפעם, אולי בעוד אלפיים שנה, יתקיימו נבואות הנחמה והגאולה. טל אהב את החממות שלו, וכעת הכול שם הרוס וחרב. לערבים שקיבלו את האדמה בכלל לא חשוב לטפל בה או לבנות אותה. הסתכלתי על המשקפת שלי, נזכרת כמה זמן לקח לי למצוא אותה בין הארגזים. ניגשתי אל טל וסיפרתי לו על השיפוץ שאנחנו עושים בבית שלנו, והקפדתי לצטט לו את ההסבר של אבא: "טבעי שכשמישהו מרגיש שהוא גר במקום באופן זמני, יהיה פחות חשוב לו לתקן את מה שמקולקל וגם לשמור על מה שיש". כשנחזור אנחנו, תושבי הקבע, נערוך שיפוץ נרחב, גם אם עד אז ניאלץ לחיות בבית מלא ארגזים.