בעין טובה

התקופה האחרונה בחיי מאתגרת אותי אמונית. היא מציבה אותי פנים מול פנים במלחמה על מה שהחיה אותי כל השנים: הקשר האינטימי שלי עם אבא יתברך.

יש רגעים שאני מרימה ידיים. מרגישה שהמים כל כך קרובים לאף, שאני עלולה לצלול. יש רגעים שאני עצובה עד עמקי נשמתי, כי אני מרגישה שברכה שתצא מפי היא כמעט לבטלה. ובהדלקת נרות, כשכל הילדים בבית הכנסת, אני נותנת לעצמי להשתחרר, לא מחזיקה יותר את הפאסון. כמה שאני מתחננת. מתחננת למי שהכול שלו. לרגעים נדמה לי שעוד שנייה והכול יתפורר לי בידיים, ואני מחזיקה את עצמי בכל הכוח שלא לשקוע. מנחמת את עצמי שזו תקופה, שבן דוד עוד רגע קט יגיע וההסתר האיום הזה ייגמר. שהנשמה תתעורר בכל עוזה הגדול, ואני אפסיק להרגיש שאני עושה שק קמח לפיל.

רגע לפני שבת, נסעתי לבקר את אמא שלי. בגלל שלושת השבועות, אי אפשר היה לממש את אחד התחביבים הגדולים שלי: לשיר בקולות באוטו, כשאף אחד אחר לא שומע. האופציה שנותרה הייתה להקשיב לאיזו תחנת רדיו דתית, להפתיע את המשפחה ולבוא עם איזה וורט פצצה לשולחן שבת. ואולי על הדרך גם לשמוע איזו מילה מנחמת, שתצליח לחדור ללב שלי ולרפא אותו, לתת לו שוק חשמלי מלא אהבה מהאבא שבוודאי מתגעגע לשיחות שלנו.

לצערי, וורט מעניין שיחזיק את הילדים מרותקים לא שמעתי, אבל פצצה לפנים קיבלתי. במשך ארבעים דקות נסיעה, פלוס כמה דקות שחיכיתי באוטו לשמוע אם יש סוף לטרגדיה, הרב נתן שיחת מוסר. כל כמה דקות מצאתי את עצמי מגביהה את כיסא הרכב, כנראה שהתכווצתי. הצטמקתי. מהבושה, מחוסר האמונה, מחוסר האהבה, מחוסר החמלה שנבעה מגרונו. בעוד שאין לי צל של ספק שהרב התכוון לחזק את המאזינים, כל מה שרציתי זה לעשות אחורה פנה, קדימה ויברח.

לקח מבלעם

ייתכן, ואני לא פוסלת כלל את האופציה, שהמקום הפצוע שלי לא יכול היה להכיל את המילים הקשות. בין אם זה ״כשאדם לא בקדושה זה מעכב גאולה״, ״בית של שירים אסורים ייחרב״ או הסבר של חצי שעה שלקבל שבת שעה מוקדם ולהוציא אותה מאוחר זו סגולה לריפוי מחלות. כל מה ששמעתי זה מילים של קטרוג על עם ישראל. שאנחנו משקרים ומרמים, שומעי ומדברי לשון הרע, מפטפטי בית כנסת, מעכבי גאולה (ביטוי שנאמר בלי סוף בכמה וכמה נושאים). עוד ועוד שמעתי, עם יתר המאזינים, רעות על מעשיי. אתם לא עושים מספיק, תוסיפו על עצמכם, תהדרו, תיקחו משהו נוסף לכבוד השבת, לכבוד הפרנסה...

וייתכן, ואני לא פוסלת כלל את האופציה, שכל מילה בסלע. אבל כשהרב ביקש לברך, מבחינתי הוא יצא מקלל. כי על כל אחד מהאנשים ששומעים ומתחזקים, יש אחד שהלב שלו חבוט כשלי, נסגר. כי אנחנו מספיק קשים עם עצמנו, ולא זקוקים שמישהו אחר יעשה את חשבון הנפש בשבילנו. על כל יהודי שקיבל את המלצת הרב להגיע לבית הכנסת מוקדם ולהגיד שיר השירים, יש מישהו אחר, שמכניס שבת ברגע האחרון כי הוא מלא ספקות, אוחז בשיניים לא ליפול בסמ׳ בשולחן ערוך, שורד בכל מאודו, אבל לא מסוגל להוסיף עוד פרקון תהילים.

אני לא יודעת מתי ואיך זה קרה, שנתקענו עם העין הרעה של בלעם. העין הזאת שרואה רק רע. העין שאומרת שהדור חייב. העין שמאיימת שאם לא נתחזק, ניעקר מהעולם. אבל רגע לפני תשעה באב, דקה לפני שמשיח צדקנו מגיע, זה הזמן של כולנו לראות זה את זה בעין הזאת שבלעם סתם בכל כוחו, זו שהוא לא רצה לראות דרכה, בעין הטובה. זה הזמן לפתוח את הלב של כולנו ולנחם.

כן, גם לי קשה עד לשד עצמותיי. לכולם קשה. בכולם מכרסם היצר. אתם לא לבד במאבק. זה הזמן להיות כנים, ענווים ולא מתנשאים, מקרבים ולא מרחיקים. זה הזמן לפקוח את העין המרפאת. העין שאומרת אחיי ואחיותיי, אתם קדושים ואהובים לפניו יתברך. אתם מחזיקים את המשואה, למרות שכל דבר סביבכם צורח שאתם הזויים.

זה הזמן לסתום את עינו הרעה של בלעם, ולהאיר בעין האוהבת המלטפת, שאומרת: ענווים, הגיע הזמן, תחזיקו מעמד, תחייכו, כי הגיע זמן הגאולה ואנחנו כולנו זכאים.

שזיף עדיף

עוגת שזיפים לשבירת הצום או לסעודת משיח, מה שיבוא קודם.

החומרים הדרושים:

5-4 שזיפים חתוכים לקוביות

3 ביצים

1 כוס סוכר

2 כוסות קמח (השתמשתי ב-70% כוסמין)

מיץ מחצי לימון

3/4 כוס שמן

2 כפיות אבקת אפייה

אופן ההכנה:

* מקציפים את הביצים.

* מוסיפים בהדרגה את הסוכר ומקציפים עד שמתקבל קצף אחיד.

* מזלפים באיטיות את השמן בזמן ההקצפה.

* מוסיפים את מיץ הלימון.

* מוסיפים את הקמח ואבקת האפייה ומערבבים בכף עד שמתקבלת בלילה אחידה.

* מוסיפים את השזיפים ומערבבים.

* אופים בתנור בחום של 180 מעלות, עד שקיסם שננעץ בעוגה יוצא יבש.

ayakremerman@gmail.com