פעמים שאני פוגשת במרפאתי גברים שחווים דיכאון לאחר לידה.
בעיניי זה ממש הגיוני. הם מרגישים בדידות אל מול החגיגה של הרחם ההריונית. מתברר שחוסן פנימי לא נמדד דווקא במסת השריר, ולא בכוח הזרוע.
והנה, לאחרונה פורסם מחקר שבדק האם קיים קשר בין עוצמת לחיצת היד של המטופל ובין מצב בריאותו. נבדקו כחמשת אלפים אנשים בני עשרים ומעלה בשנים 2011‑2012 בארצות הברית. אינדקס הכוח של לחיצת היד (שחושב ככוח לחיצה מוחלט של שתי הידיים מחולק באינדקס מסת הגוף) נבדק במקביל למדידת לחץ דם, פרופיל שומנים וגלוקוז בדם. נמצא כי ככל שלחיצת היד הייתה חזקה יותר, כך נצפו ערכים נמוכים יותר בלחץ הדם, בליפידים ובגלוקוז. קרי – האדם במצב מטבולי משופר. מעניין לציין כי עוצמת לחיצת היד המוחלטת עלתה ביחס ישיר למשקל, שעה שחוזקה היחסי של לחיצת היד יורד דווקא ככל שמשקלו של הלוחץ עלה.
אכן, פעמים שהאיש מרגיש ממש מחוץ לתמונה, בודד במערכה, כשאשתו היא המנצחת האולטימטיבית על הסימפוניה ההריונית. אך האמת היא שישנם תימוכין ביולוגיים לכך שהוא משחק תפקיד אקטיבי מאוד בהשפעה על העובר שבבטן רעייתו. ידוע כי גיל האם, התזונה שלה וחשיפתה לסביבה משפיעים על התפתחות העובר. זה מאוד הגיוני, היות שהיא נושאת ברחמה את העובר במשך תשעה חודשים. אבל מה עם האב? האם יש לו השפעה פרט למטען הגנטי שהוא תורם לעובר? לאחרונה, ברוח השאיפה לשוויון מגדרי, יצא מחקר חדש שבדק האם לסביבת האב ולהרגלי החיים שלו ישנה השפעה על התינוקות. ואכן, במחקרי מעבדה ובמחקרים אפידמיולוגיים נמצא קשר ישיר בין מומים מולדים וגיל האב, גורמים סביבתיים וצריכת אלכוהול אצל האיש. אז כנראה לאבא יש גם מקום בהיכל ההריוני, לטוב ולמוטב.
דרושות גבאיות
ואם בשוויון מגדרי עסקינן, אני בעד יוזמה לגיוס גבאיות לבתי הכנסת. יש כבר משגיחות כשרות, בקרוב אולי תהיינה שוחטות, אז למה לא גבאיות? את המועמדות הפוטנציאליות בוודאי נמצא במגרשן של הנשים שנכנסו (ובכוונה לא כתבתי "יצאו") לגיל הפנסיה, שפוסעות לאיטן במסלול אמצע החיים, שופעות אנרגיה מבעבעת שלא תמיד יכולה לבוא לידי ביטוי. התפקיד קורא לחוש אסתטי, יוזמה, יחסי אנוש ויצירתיות. מי מתאים לכך יותר מהנשים? לא מדובר ח"ו בהשתלטות על בית הכנסת או בהחלפת הגבאי שמעלה את הקרואים לתורה. אני מתכוונת בעזרה לקהילה לטפל בצורכי בית הכנסת, ובעיקר בצורכי הנשים המתפללות.
יש תמונה שחרוטה בעומק זכרוני, שמספרת סיפור של בית כנסת בשכונה חביבה בלב לבה של עיר קודשנו, והיא איננה נותנת לי מנוח. כדי להגיע לעזרת הנשים בתפילת ליל שבת, אני נכנסת למסדרון חשוך בירכתי בית הכנסת, כמעט מועדת במעלה מדרגות שבורות שמסתלסלות בסיבוב חד לגובה הבית. לאחר מאבק עם דלת העץ החורקת של עזרת הנשים אני נכנסת למקום חשוך. האוויר אביך, עצל, עומד מלכת. ברחבי החדר מפוזרים באי סדר כמה ספסלים מגולפים ולא יציבים, וכמה שולחנות עץ ערומים. סידורים פזורים בבדידות מעליבה בפינות החדר. קול קטוע נשמע מעמדת החזן, כמעט בלתי נשמע מעזרת הנשים. המזגן כבוי בעזרת הנשים, ואגלי הזיעה הנוטפים על לחיי יעידו על כך.
ובעצם, למה זה כך? למה עזרת הנשים כל כך לא מזמינה? דווקא בפינה שבה נדרשת נגיעה אסתטית. ובכלל, למה שלא תהיה בבית הכנסת גבאית (נוסף לגבאים הגברים) שתשדרג את הקיים ברוחניות ובגשמיות, כך שהיכל בית ה' יהיה מקום שנעים לשהות בו?
ואולי, אם היכל בית ה' יהיה מזמין, יתכנסו כל הראמים וייצמדו לדלתותיה. רק חוכמת נשים יכולה לכך...
מי הם הראמים? מתקרב המבול. נח, בטקס חגיגי, מכנס את החיות לתוככי התיבה, שניים שניים. חז"ל מציינים שהיה פה נס - שהתיבה הכילה את כולם, ושהם לא טרפו זה את זה. רק בהמה אחת נשארה בחוץ - הראם. היא עמדה ברום קומתה ובקרניה הארוכות, גבוהה מכולם, כך שהמערבולת לא פגעה בה, אך מליחות המים וריח הגופרית העיקו עליה. וכך נצמדה לצדה של התיבה במשך כל ימי המבול, ונח קדח בעבורה שני חורים לנחיריה, כדי להסב מפניה את ריח האש והגופרית.
והנה, הראם מסמל את כל אלו שלא נמצאים בהיכל בית המדרש, אך נצמדים אליו כעוגן - כמים חיים, ומתענגים ממתיקותו. הם חיים חיי תורה, הם אנשי המעש. הם משמנים את גלגלי הישועה, מניעים בעוז את המהלכים הגאולים קדימה.
בצד השני של הראמים נמצאים כלבי הים. האם ידעתם שכל חיות הים עורן כשר, חוץ מכלב הים? כי הוא מחפש מפלט בשעת צרה על החוף היבש. על היבשה הוא מוצא את החיבור האמיתי שלו. הוא לא מרגיש בבית במים החיים, ומחפש לברוח החוצה. זוהי תמונת המראה של הראם. אולי הוא בתוך ההיכל, אך לבו בסוף מערב. הוא בחוץ. בתוך מערבולת המבול. והרי רחמנא ליבא בעי... הוא רוצה את מוסרי הנפש למען שמו, גם אם בחיי היומיום הם שוהים מחוץ להיכל.
שירת חייה
שעת לילה מאוחרת. הוא רכון על תלמודו כדרכם של גדולי הדור. הפעם כוונתי לרב ווזנר זצ"ל, אשרי יולדתו. ואכן כך: לאמו של הרב ווזנר, בת למשפחה חרדית שחייתה בעיר וינה שבאוסטריה, היה קול יפה וצלול במיוחד. היא כמובן הצניעה את הכישרון הזה, אך עוף השמיים נשא את הבשורה למרחקים, והיא קיבלה הזמנה רשמית לשיר במקהלה הכי נחשבת בעולם בימים ההם. היא התרגשה לקראת ההזדמנות להשמיע את קולה היפה בין נשים, עד שהתברר שבניגוד למה שסופר לה בתחילה, המקהלה תשיר גם לפני גברים. הניסיון היה מאוד גדול, והיא חשבה להיענות להצעה עם כמה הסתייגויות. הלך אביה אל האדמו"ר ר' יצחק מאיר מקופיטשניץ זצ"ל ששהה אז בווינה ותיאר לו את המצב. האדמו"ר הרגיש בכל לבו את הכאב של הבחורה המיוחדת הזאת. הוא קרא לנערה והבטיח לה, בעיניים רכות ומחזקות, שאם תעמוד בניסיון ותוותר על השירה במקהלה הזאת, היא תזכה לבן שיאיר את העולם בתורתו, לפרי בטן מזן מיוחד במינו. וכך היה. אשרי יולדתו.
לתגובות: drchana2@gmail.com