זכות השיבה

פעילי מטה 'הביתה' של ועד מתיישבי גוש קטיף יצאו בשבוע שעבר עם חמש מאות מדבקות ודגלים כתומים לצומת מרכזי בפתח תקווה.

מי שרצה דגל נדרש לשלם חמישה שקלים. מי שביקש מדבקה – התחייב להדביק אותה על רכבו. למרות התנאים המוקדמים, בתוך שלוש שעות בלבד נדהמו הפעילים לגלות שלא נותרו עם פיסת דגל או סטיקר לרפואה. הביקוש היה הרבה מעל למצופה.

"אנשים רוצים תקווה, חזון וחלום", מסביר ארי אודס, ממובילי המבצע בוועד המתיישבים, את ההיענות הרחבה, "וזה מה שהקריאה 'הביתה' משדרת. זה דבר שכל כך חסר בראייה הפרקטית ששולטת היום. גם פוליטיקאים ומנהיגי ימין שאמרו לנו בהתחלה שאנחנו הזויים, פתאום הם מתלהבים. זה נגע להם בלב".

מבצע מכפיל בחבל עזה

את הדרישה לשוב הביתה לחבל עזה תובע כבר 11 שנים, מאז יום הגירוש עצמו, הרב אבי"ק שרייבר, רב קהילת שבי דרום של מגורשי כפר דרום. במבצע 'צוק איתן', כאשר שיירות החיילים עשו את דרכן לעזה מול עיניהם של העקורים המתגוררים בדרום הארץ, תלו פעילים של ועד מתיישבי גוש קטיף דגלים ושלטי חוצות המביעים תמיכה בחיילי צה"ל שיוצאים למבצע. הרב שרייבר לא היה מוכן להסתפק במסר הזה: "אנחנו כמובן רוצים לחזק את החיילים ומתפללים לשלומם", הוא אומר, "אבל אמרתי שאנחנו רוצים שלטים שאומרים: אנחנו תובעים לחזור עם החיילים הביתה ולהקים את היישובים".

קהילת שבי דרום עדיין לא רואה את בתי הקבע באופק בשל קשיים שמערימים מינהל מקרקעי ישראל והרשויות, אבל כשהתנאים יאפשרו זאת - המשפחות מתכוונות להשקיע בבנייה. אולם ההשתקעות, לדברי הרב שרייבר, אינה סותרת את המוכנות התמידית לחזור הביתה, לכפר דרום. "ברגע שיתאפשר, נרצה ונשמח לחזור".

איך אפשר להשקיע בבניית קבע, על המשמעות הכלכלית והנפשית שבכך, יחד עם מחשבה תמידית שזו רק תחנה ארעית בדרך חזרה לגוש?

הרב שרייבר משיב בסיפור: "אחרי הגירוש ישב איתנו מנכ"ל משרד ראש הממשלה. הוא הציע לנו את האפשרויות השונות, ואז שאל: 'אנחנו רוצים לבנות לכם, אבל אתם רוצים לחזור. איך זה מסתדר?'. אמרתי לו שלפי התורה, כשאדם גונב הוא משלם פי שניים. גם פה, המדינה החריבה יישוב – אז היא תבנה שניים במקומו, אחד פה ואחד שוב בגוש".

פרט לתשובה העקרונית הזאת, מסביר הרב שרייבר כי החזרה לגוש היא התיקון הנכון לעוול העקירה: "אף אחד לא נותן את הדין על מה שקרה כתוצאה מכך. הביטחון הלאומי מעורער, הוצאות של מיליונים, חיילים שנהרגו, שלושה מבצעים צבאיים, טילים בכל הארץ. לא הוקמה על כך שום ועדת חקירה, לא מדברים על הטעות שנעשתה. חוץ מהאכזריות שבה הכול נעשה, ואיך שאמללו אלפי אנשים. זה פשוט מוכח שעם ישראל צריך להיות שם".

האם אנשים שכבר בנו את בתי הקבע יעזבו הכול ויחזרו לגוש קטיף?

"מה יהיה כשיחזרו – זה אישי. כל אחד לפי רצונו יקום וילך. אני תמיד קורא לנוער להקים גרעיני התיישבות, לעשות הכנות מעשיות, לא רק קמפיין. ויש הרבה דברים מעשיים שאפשר לעשות. להיות מוכנים כך שברגע שיהיה אישור, וגם קצת לפני שיהיה אישור, אנחנו נהיה שם".

הרב שרייבר לא מסתפק בחזרה למה שהיה, אלא רוצה להרחיב את הגבולות: "המטרה שלנו היא מבצע מכפיל ומשלש. על כל קומה שהייתה בגוש קטיף – לבנות ארבע קומות. על כל דונם שהיה – מספר כפול של דונמים. ויותר מזה: מעולם לא התייאשנו מחבל עזה. במשך דורות רבים הייתה שם קהילה יהודית. אנחנו רוצים לחזור גם לעזה, אין שום סיבה שלא".

המפלגות שמייצגות את מתיישבי גוש קטיף, מצר הרב שרייבר, נחלשו בעמידתן על הדרישה הזאת. "אחרי הגירוש דיברנו על כך שהמפלגות שמייצגות את המתיישבים ותומכיהם יניפו את דגל החזרה הביתה, שזה יוכנס בהסכמים הקואליציוניים. לצערנו הקול הזה נחלש, גם הציבור הזה נחלש. שמעתי למשל אחד מראשי המועצות מהציבור שלנו שאומר לגרש את המחבלים לעזה. מה פתאום לגרש אותם לעזה? צריך לגרש אותם לערב הסעודית. מעזה צריך להוציא את המחבלים, ולהכניס לשם יהודים".

בחזונו של הרב שרייבר, בגרעיני ההתיישבות של חבל עזה יהיו גם חברים מזן אחר. הוא היה רוצה לראות שם את חברי הקיבוצים בעוטף עזה, אלה שבמשך שנים עמדו במשמרות מחאה שקראו להוציא את היהודים מגוש קטיף. "הם הראשונים שנפגעו מתוצאות העקירה. אנו קוראים גם להם להגיד את האמת על מה שהם חווים היום, ולהיות שותפים בגרעינים לחבל עזה".

בהתאם לרוח שמוביל הרב שרייבר, גם גרעין ההתיישבות הראשון של תנועת 'הביתה' יוסד על ידי בני הדור השני של כפר דרום. גרעין נוסף שהתגבש הוא של צעירי אלי סיני, וגם הוא, כמו גרעינים נוספים, פתוח לכל המעוניין להצטרף. הגרעינים מקיימים פגישות עבודה, ובתנועת 'הביתה' עובדים על גיוס פעילים נוספים לגרעיני ההתיישבות, יצירת לובי פוליטי, חוגי בית, ועוד פעולות שנועדו להכשיר את הקרקע לכך שביום שייווצרו התנאים – יעלו הגרעינים לאדמת גוש קטיף ויחדשו בה את ההתיישבות.

ארי אודס, מדוע דווקא 11 שנים לאחר העקירה, כשרבים כבר התקדמו אל בתי הקבע, מתפתח החזון של שיבה הביתה ליישובים?

"בעשור הראשון היינו עסוקים בליקוק הפצעים, שיקום המשפחות והקהילות. כעת, כאשר 180 משפחות ממתינות לבתי הקבע, מתחילים לראות את הסוף. הרעיון נולד למעשה לפני כשנתיים, מיד אחרי 'צוק איתן', אז נפגשו בני נוער יוצאי הגוש והחלו להוביל את המהלך. הם ביקשו להעלות את נושא הגוש לתודעה, פנו לוועד המתיישבים והתחלנו לחשוב איך אנחנו לוקחים את המשימה הזאת".

אודס מסביר כי השיבה הביתה תלויה בשני תנאים: שינוי המציאות של מדינת טרור בעזה, ועבודה תודעתית רחבה שתכשיר את הלבבות בעם לחזרה לחבל קטיף ולהקמת היישובים. "יש אנשים שאומרים: מי בכלל רוצה לחזור? צריך להעלות לפני השטח שיש מי שחולמים ומחכים ליום הזה. אנחנו מדגישים כמובן שאנשי גוש קטיף – כל אחד יהיה עם ההחלטה שלו, כל אחד והמקום שלו בחיים. אבל הרצון של עם ישראל צריך להיות לחזור לגוש קטיף. נכבוש עוד לב ועוד לב, עד שהקב"ה ייצור את התנאים לחזרה".

האירוע המרכזי שמתקיים היום (ה') במסגרת המשימה התודעתית הוא עלייתם של 11 מצפים לאורך גבול הרצועה, מהם יצפו המשתתפים לעבר אדמות גוש קטיף. המצפים ישמשו לסיורים לקבוצות במהלך כל השנה, ויתוחזקו על ידי קהילות העקורים השונות. "כמו ילדי כפר עציון שצפו לעבר האלון הבודד, אנחנו ממשיכים לצפות אל העתיד, לחלום הזה".

אודס מתאר כי בתחילה היה חשש שהרעיון ייתקל בהתנגדות של הציבור הרחב, אולם להפתעתו מאז שעלה הקמפיין לפני שבועיים "יש גלי התלהבות מדהימים. כאילו אנשים חיכו לזה 11 שנה. תוך שבועיים יש 8,000 מתפקדים, הטלפונים לא מפסיקים לצלצל. לדעתי, גם מבחינה פוליטית יש פה מהלך שיכול להרים אסטרטגית את כל הימין: במקום לדבר על עמונה והקפאה, אנחנו מעבירים את הכדור לצד השני, שהנושא יהיה חזרה ליישובים שחרבו".

"אי אפשר לבנות ולהתרפק על העבר"

שנה אחרי שאליהו אוזן יצא בפעם האחרונה מיישובו נצרים, הוא קיבל החלטה שעיצבה את חייו: "אמרתי שאני לא מסתכל יותר אחורה, אחרת אהפוך לנציב מלח". הביטוי שאול אמנם מהסיפור התנ"כי, אבל בשנים הראשונות שלאחר הגירוש, כל בדל מחשבה על היישוב הפורח שהיה ביתו שנים רבות וחרב, אכן היה שואב ממנו כל ניצוץ של חיוניות. "הזיכרונות היו כל כך קשים, שכל מחשבה על העבר היה בה מימד מחליש ומדכא. אז העדפתי לא להסתכל אחורה יותר מדי. לא הייתי צופה גם בסרטים מהגוש". אבל פרט לקושי המנטלי, ההחלטה הייתה גם אידיאולוגית: "החלטתי ללכת על משימה חדשה, להיות איפה שצריך אותי".

אוזן, יחד עם חבריו מהיישוב נצרים, פנה ליישב חבל ארץ שהיה שומם וחולי עד אז, ממש כמו חבל קטיף שלושים שנה קודם לכן. בעשור שחלף חבל החלוציות פרח והתפתח, וכולל כיום את היישובים בני נצרים ונווה, שבהם מתגוררים העקורים, ושלומית – יישוב של משפחות צעירות. הבנייה בחבל, מספר אוזן, לא נפסקת לרגע, ובתים ומבני ציבור רבים הוקמו במהלך השנים. אוזן מדבר בסיפוק גלוי על ההישגים בחלוציות: "יש פה חקלאות ענפה פי עשרה מנצרים, תלמודי תורה וישיבות פי שלושה מנצרים. זכינו להקים חבל ארץ חדש".

ובכל זאת, השקעת את כל כוחות הגוף והנפש שלך בהקמת נצרים וגורשת משם. איך מצליחים לשים את הכול מאחור ולעבור למשימה הבאה באותה מוטיבציה?

"גם פה אני משקיע את כל כוחי ונפשי. אנחנו בונים פה משהו חדש. זו משימה דומה למה שהיה לנו בנצרים, הפרחת הארץ, חקלאות, יישוב. מקום חדש אבל משימה דומה. אני חושב שיש גם מימד לא אחראי בלחשוב כל הזמן על לחזור לשם. גם חז"ל אומרים שחזקה על המת שישתכח מן הלב. אנחנו בונים פה אידיאל חדש, ואי אפשר לבנות כשאתה מתרפק על העבר שלך. זה פשוט מחליש".

אוזן מודה שהדחקת העבר לא הייתה קלה בשלב ראשון. "בהתחלה זה היה כפוי על הנפש", אולם לדבריו "היום זה זורם לגמרי". הוא חי חיים מלאים ביישובו החדש, גר בבית קבע מזה שש שנים, עם משפחה ענפה של עשרה ילדים ו‑14 נכדים. "הם גם מצאו את עצמם כאן. אני פה, בונה את העתיד שלי, וגם עושה שליחות אידיאולוגית".

ולא תרצה לחזור הביתה לנצרים, אם וכאשר יתאפשר?

"עם ישראל חייב לחזור לגוש, אבל זה לא חייב להיות אני".

את ההכוונה הרוחנית הוא מקבל מרבו, הרב צבי טאו. כאשר שאל אוזן את הרב טאו על המשך קיום מנהגי קהילת נצרים ביישוב החדש, השיב הרב: "נצרים כבר לא קיים". "זה בא לחנך אותי ולומר שפה זה מקום חדש", מסביר אוזן, "ואני משתדל כפי הבנתי לעבוד לפי הדרכתו. בכלל, הרבה מהבריאות ביישובי החלוציות באה מהרוח שלו".

אין לך הרגשה שהמדינה משתמשת באידיאליסטיות שלכם בצורה צינית? "הכושי עשה את שלו – הכושי יכול ללכת"?

אוזן מחייך: "זה ממש לא מפריע לי. אנחנו שמחים בזה, הלוואי שנזכה לעשות את שלנו בכל פעם ולהמשיך הלאה. זה כמו חיילים, לוקחים אותם כל פעם למשימה, היום נצרכת ומחר לא. החייל עושה את שלו והולך הלאה. לפעמים הם גם נהרגים במשימה. אם המדינה תמצא מחר באר נפט בחלוציות ותגרש אותי, אז אני לא אהיה שם בנקודת הזמן הזאת. ברמה האישית זה יכאב, אבל כך צריך להיות אם זה לטובת המדינה. אני לא ניזון מקברניטי המדינה, אלא מתורת ישראל, והיא מופיעה דרך הממשלה. אם אין התאמה ביניהן, המעיין שלי הוא התורה. אמר לי פעם מישהו משדה בוקר: אתם המגשימים האמיתיים של חזון בן גוריון. אמרתי לו: לא, אנחנו המגשימים של חזון יחזקאל".

"שומרים על הזהות שלנו"

נעמי אלדר גרה בגני טל. לא, זו לא טעות דפוס. המושב גני טל אמנם חרב, אבל גני טל חדש הוקם בתחום המועצה האזורית שורק. המושב הוותיק מגוש קטיף שימר לא רק את שמו, אלא עוד שורה של אלמנטים שמעניקה לעקורים פיסה של בית בחלל שנפער בחייהם לאחר הגירוש. הקהילה, באופן נדיר במיוחד, נותרה כולה יחד במושב הקבע, ומיקום המשפחות נותר בדיוק כפי שהיה בגוש. שכנותיה של נעמי אלדר משמאל ומימין כיום, הן בדיוק השכנות שהיו לה גם בגני טל הקודם. אפילו סידורי הישיבה בבית הכנסת החדש נותרו זהים לבית הכנסת של גני טל.

המשפחות הוותיקות כבר גרות כולן בבתי הקבע היפים, וליד רבות מהן מתגוררים גם הילדים והנכדים שגדלו בגוש. תחושת הבית העמוקה חודרת גם לריאיון עצמו, שמתבצע תוך כדי שאלדר ניצבת בין הסירים ומבשלת לשבת.

מצד אחד השתקעתם כבר במקום חדש, ומצד שני שחזרתם במובנים רבים את גני טל של פעם. מה המשמעות של הבחירה הזאת?

"זה ששם היישוב נשאר בדיוק כפי שהיה, זה באמת דבר נדיר. אפילו בגוש עציון שינו קצת את השמות ביישובים החדשים. אנחנו וגם נצר חזני התעקשנו להישאר עם אותו שם. זו בעצם שמירה על הזהות שלנו. איבדנו את היישוב, לאבד גם את השם זה יותר מדי. אם ייקחו לנו את השם, נישאר לגמרי בלי כלום". גם לגבי השמירה על סידור הבתים והמקומות, מסבירה אלדר שמדובר בשמירה על זהות שחשובה לתושבים: "זה נתן לאנשים תחושה, אחרי שבע-שמונה שנים, שהם לא איבדו הכול. נשארה איזו מסגרת וזה נותן לך תקווה. זה ניחם אנשים שלא הכול הלך לאיבוד".

אתם גרים כבר כמה שנים בבתי קבע וביססתם את החיים מחדש. האם יש בכם את הרצון, אם וכאשר, לעזוב שוב הכול ולחזור לגני טל בגוש קטיף?

"בואי נהיה ריאליים. אם יגידו מחר בבוקר: תחזרו לעזה, אבל עם כל המצב שיש שם עם המנהרות וירי וכו' – אף אחד לא יחזור לעזה. אבל כשיגיע הרגע, ואין ספק שהוא יגיע, שהמצב יהיה שונה, ואנחנו לא יודעים איך זה יקרה אבל הקב"ה מאוד יצירתי, כולנו נגיע לשם, עם הילדים והנכדים. צריך שהמצב יהיה נורמלי ואפשרי, שהערבים ייצאו משם, שלא יירו עלינו, אבל אנחנו מתכוונים באמת לחזור הביתה".

אלדר מסייגת, ולוקחת בחשבון שיהיו כאלה שמאילוצים שונים, אפילו של גיל למשל, לא יוכלו או לא ירצו לחזור. אבל היא מדגישה שככלל "אנשים מאוד מתגעגעים, רוצים ומקווים. הילדים פה גדלים על התחושה הזאת, על ההיסטוריה של הגוש. נכד שלי שהיה ילד קטן בגוש, התפלא כשנולדה לו פה אחות קטנה: 'איך היא נולדה למשפחה שלנו אם היא לא נולדה בגוש?'. הסיפור נמצא אצלנו כל הזמן על השולחן. אנחנו אמנם בונים ומתבססים, אבל זה נמצא כל הזמן בראש".

"לצמוח הלאה, לטובת הילדים"

מדי שנה, כשחבריו של דוד סעדון מתכנסים כדי לציין את יום הגירוש מיישובו ניסנית, סעדון לא מוצא שם את מקומו. השקיעה במחשבות על החיים שהיו, זיכרונות מהעבר ומשאלות לב עתידיות לזכות ולחזור לחולות הזהב – לכל אלו פיתח סעדון התנגדות עקרונית ומנומקת, שהתחזקה עם השנים.

סעדון, כיום חבר המועצה האזורית חוף אשקלון, מתגורר עם רעייתו ושני בניו מזה שמונה שנים בבית הקבע שבנה ביישוב בת הדר. כאדם שמגדיר עצמו ריאלי ופרקטי, הוא נערך מראש ליום שאחרי הגירוש מניסנית. במקביל לשותפותו בתכנון היישובי של דרכי המאבק, הוא כינס סביבו קבוצת חברים שניאותה להידבר עם הממשלה כדי לדעת לאן פניהם מועדות אם הגירוש ייצא לפועל.

תוצאות העקירה ידועות, וסעדון וקבוצתו ניסו "להוציא את המיטב מהרע", כהגדרתו. יחסית לאחרים, הם הצליחו לחזור מהר יותר לשגרת החיים בזכות ההידברות המוקדמת, והשתקעו בבת הדר. כשהוא רואה את חבריו ליישובי צפון החבל, שהתקשו ברובם לחזור למסלול חיים תקין, הוא מצביע על משפחות שהתפרקו, משברים כלכליים, אבטלה וקשיים נוספים שהגירוש גלגל לפתחם. סעדון הצליח להימנע מכל אלו, לאחר שקיבל החלטה מושכלת שהמשפחה עומדת מעל לכול, ופעל בהתאם.

אתה חי חיים חדשים בבית קבע, אתם עובדים ומנהלים שגרת חיים. אין בתוך כל זה געגוע למה שהיה בניסנית?

"אני לא אדם דתי, אבל אגיד משפט מהמקורות: אשת לוט הסתכלה לאחור. אני לעולם לא מסתכל אחורה. אני יכול להתרפק על דברים טובים שהיו בעבר, אבל אני לא מסתכל באופן של לחזור לזה. ראשית, כי בדברים האלה קשה להחזיר עטרה ליושנה. שנית, אני לא רוצה לחיות אשליה שאני לא יכול לפעול למימושה".

סעדון מוסיף ומנמק את עמדתו: "יש לי משהו קשה מאוד עם התפיסה שאומרת: בוא ננציח את העבר. לא סתם לזכור, אלא לבנות תיאוריה אולי אפשר לחזור אחורה. יש גם משהו לא נכון בלערוג למשהו שהיה לך. זה כמו שאדם כמהַ לחזור לנערות – זה לא רלוונטי. כבר הוקמו יישובים חדשים וקהילות חדשות, מפה צריך לצמוח הלאה. נכון שהבסיס הוא הזיכרון, זה מה שעיצב אותנו. אבל אני לא רואה דרך לחזור לשם, אין שום סיכוי, לא בדור שלי".

את הבסיס להחלטה המנטלית שקיבל הוא תולה בטובת ילדיו ומשפחתו, אותה הוא שם מעל לכול: "החשש שלי הוא לא ביחס לבני הדור שלי. כשאני כמה בצורה כזו, זה מקרין על הילדים שלי ומשפיע על החיים שלהם. מחשבות כאלה שלי יובילו את הילדים לחיות חלום מסוים, וזה יתקע אותם מלרוץ קדימה. למרות שהרבה מהחוויות הקשות בגירוש נחסכו מהילדים שלי, גיליתי שהבן הצעיר כן הושפע ממה שקרה. גם ככה קשה להם, אז להשפיע עליהם עוד בגלל גחמות ורצונות שלי? התפקיד שלי הוא קודם כול להיות אבא ולעשות מה שטוב לילדים שלי".

החלום לשוב הביתה אינו רק נחלתם של עקורי חבל עזה. ארבעה יישובים נעקרו מצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות. מרבית תושביהם נמנו על המגזר החילוני, ובלטו פחות בנוף המאבקים האידיאולוגיים שניהל המחנה הכתום. אבל כל זאת אינו מפחית מעוצמת הגעגוע לבית ולנחלה שהותירו מאחוריהם התושבים הוותיקים. "כשאני מדבר איתך על זה עכשיו, סומרות לי כל השערות", אומר ברעד קל יואב שמחי (60), מעקורי חומש. שמחי גר עם רעייתו ושלוש בנותיו בחומש במשך 17 שנים מאושרות. "אני אישית מוכן לחזור לשם עכשיו", הוא אומר שוב ושוב במהלך השיחה.

כיום הוא מתגורר בקראווילה עם משפחות עקורים נוספות בקיבוץ יד חנה. "למרות שאנחנו ביישוב הקבע שלנו, ולמרות שאני מבין שהסיכוי קלוש ושקשה להגיע לשם – אני מוכן לחזור".

חלפו 11 שנה. אתה עדיין מרגיש קשור לחומש באותה עוצמה?

"למרות השנים, אני עוד מרגיש שייך למקום. עדיין יש לי את התחושה שעקרו אותי מהבית. עדיין לא הופנם אצלי שגורשתי. זה היה הבית שלי. אי אפשר לשכוח כשעוקרים אותך מהשורשים שלך, קשה להשתחרר מזה".

יצא לך לבקר בחומש בעליות שהיו מאז הגירוש?

"כעובד מועצת שומרון אני מעורב באירועים הללו. כשהגעתי לשם קיבלתי רעדה בכל הגוף. הרגשה מוזרה לראות את המקום חרב, מקום שגרנו בו והיה פורח. כואב לראות אותו יבש ומוזנח. זו תחושה מאוד קשה. ולמרות הכאב, הייתי רוצה להמשיך ולהגיע לשם".

מי שמובילים את הקו האקטיביסטי של השיבה הביתה לצפון השומרון, הם אנשי מטה 'חומש תחילה' וישיבת חומש המתחדשת, שפועלים להעלות יהודים למקום במהלך העשור האחרון. בני גל, איש המטה, מסכם ואומר: "הדרך הביתה לתקן את הגירוש עוברת בחומש תחילה, כי את הגירוש מחומש ושא-נור אפשר לתקן כבר היום. במשך עשר שנות פעילות יהודים נמצאים בחומש, ואפשר היום לאשר למשפחות לחזור לגור בשא-נור. זה לא חזון אחרית הימים. במקום להתרפק על זיכרונות מגוש עציון ומגוש קטיף, אפשר ומחובתנו לתקן את הגירוש כבר היום. המסר הוא שהדרך הביתה עוברת קודם כול דרך חומש, בלי לחכות קודם להסכמת העם. היכולת לתקן נובעת מהאומץ לבוא ולדרוש מהמציאות להשתנות. אם אי אפשר לומר 'כאן ועכשיו', אז כל האמירות על לחזור הביתה עלולות להיות בבחינת הרוצה לשקר ירחיק עדותו".

Hagitr72@gmail.com