''באותה שעה היו עיניו מעוצמות, לא ראה דבר, אך השאגה הנוראה, שאגת עם שלם, אשר עלתה בו ברגע מן העזרה ומן ההיכל ומן השמים והארץ גם יחד, השאגה הנוראה קרעה את עיניו, והוא ראה את השואה המתרגשת.
''בתוך הרף-עין היו העזרות לתבערה, זועקת ומשתוללת, וכמין אבני בליסטראות הושלכו, כנגד המזבח והעומד עליו, דברי שמצה וגידוף. כוהן הרשע... ממזר, על גבי רגליו נסך את המים... בן השבויה... טמא לכהונה, שופך דמים צדוקי רשע... על גבי רגליו נסך''.
כך במילים אלו מתאר משה שמיר בספרו 'מלך בשר ודם' את הרגע בו מנסך ינאי המלך את המים על רגליו, כנגד מנהג הפרושים. רגע זניח לכאורה, שבו מתפרץ באימה הר געש חברתי, וקובר תחתיו אומה שלמה.
משה שמיר לא כתב את ספרו כספר היסטוריה.
הכיתתיות לא רק עלתה מבין דפיו של הספר, אלא גם פערה פער בין קוראיו. הכיתתיות הזו, המחלחלת בינינו עד היום, מטרידה אותי. לא פעם ולא פעמיים אני מוצא את עצמי, במיוחד בימים אלו, לקראת תשעה באב, שאני חוזר דווקא לסיפורו של משה שמיר.
מטרידה אותי תמונות העולם הכיתתית של סוף ימי הבית השני. מטרידה אותי השאלה, האם אכן יכול עם לנהל מחלוקת, נוקבת כל כך, ועם זאת לעשות אותה יחד.
חברה חסרת אחווה- כך מלמדת אותנו הגמרא, עתידה להיחרב. אנחנו חייבים לזכור ולהנכיח את קיומה של האחווה, של אותה 'אהבת ישראל' פשוטה בתוכנו, בתוככי העם היהודי.
התלמוד במסכת בבא-מציעא מביא משמו של רבי יוחנן את האמירה: "לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה". עורכי התלמוד עצמם כבר מעלים את השאלה, וכי היו צריכים דיני ירושלים לדון שלא על פי דין תורה? מדוע וכיצד הובילה העמידה על דין התורה לחרבן ירושלים?
על כך משיב התלמוד: "שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא פעלו לפנים משורת הדין". מעתה נאמר: לא חרבה ירושלים, אלא כי נהגו בה במידת הדין בלבד, על פי הנורמה המשפטית, ולא שלבו בה את מידת הטוב והיושר, הנורמה המוסרית-אתית. חברה לא תוכל להתקיים אם לא יהיו בה גם נורמות מוסריות ואתיות, מרכיבים של אחווה ואמון הדדי.
כמו המשפחה גם חברה זקוקה לסולידריות, לאחווה, חברה חסרת אחווה- כך מלמדת אותנו הגמרא, עתידה להיחרב. אנחנו חייבים לזכור ולהנכיח את קיומה של האחווה, של אותה 'אהבת ישראל' פשוטה בתוכנו, בתוככי העם היהודי.
ישנן מחלוקות בתוך המשפחה שלנו. מחלוקות עמוקות. אולם, אני בדעה כי אל לנו לרצות לטשטש את המחלוקות הללו. אנחנו צריכים ללמוד, לא איך להסכים אחד עם השני, אלא איך לחלוק אחד על השני.
חכמינו הבינו כי מחלוקות אמוניות וחברתיות חשובות ככל שתהיינה, אינן יכולות להיות מוכרעות על ידי שלילה טוטלית של בר הפלוגתא.
כאשר סבי זקני, ר' יושע ריבלין בנה את בית הכנסת הראשון מחוץ לחומות, התעוררה השאלה באיזה נוסח יתפללו, ספרד, אשכנז או עדות מזרח. בימים ההם, המאבקים על הנוסח פרקו משפחות וקרעו קהילות. סבי זקני- יחד עם חבריו, הכריעו שבבית הכנסת הראשון מחוץ לחומות יתפללו בנוסח תפילה מאוחד. נימוקו היה: ש"נוסח תפילה מאוחד" שווה בגימטריא ל"בניין ירושלים".