יום חורפי אפלולי וגשום, אנחנו נוסעים נסיעה ארוכה ומוכרת, עוברים דרך חבלי ארץ אהובים, ערוגות זהוב רחבות וארוכות שמשתרעות עד האופק, והרבה חול וחול וחול.
אני מלאת התרגשות לקראת המפגש הבראשיתי עם היישוב המתחדש שמוצא מנוח בחולות חלוצה – 'בני נצרים' שמו. במהלך תריסר שנה זכינו לגור חלקית ולהתחבר לישוב היקר נצרים, כשאני משמשת כרופאת הנשים של הישוב.
הכרנו אנשים נפלאים, קורנים, שמחים, עם מבט צלול , אל-על. נצרים הייתה בית ספר לאמונה. וכעת, לאחר הגירוש העלוב, תושבי הישוב החליטו להפיץ מעיינותיהם הן בקהילת נצרים שבאריאל, והן ב 'בני נצרים' , עם מעוף אמוני, אופטימי, מעצים. שפריץ כתום לאורך מפת ארץ חמדה.
הזיכרונות חוזרים ליישוב שאיננו עוד. אני מתנערת ומסתכלת סביבי. אנחנו נוסעים "עד סוף העולם ושמאלה", והנה אנו מגיעים לשער הישוב החדש, ואת פנינו מקבלת שרה'לה קוסטינר, חברה יקרה. בעלה שלומי, איש רב פעלים, הוא דובר היישוב. סביבנו בתי כנסת, בית ספר, ישיבה תיכונית, ישיבה גבוהה, כולל, בית מדרש והמון בתי קבע, מרהיבי עין. הלב נרגש, מתרחב. אימפריה של תורה .
הנה מתרחבים הגבולות הגשמיים והרוחניים של ארץ ישראל, והתורה מגיעה עכשיו ממש עד גבול מצרים, לראשונה מימי עולם ומשנים קדמוניות.. 'ברוך מציב גבול אלמנה'!