גלר והפלוגה בתפילה
גלר והפלוגה בתפילהצילום: באדיבות יוני גלר

עשר שנים אחרי המלחמה מסתובב יוני גלר, מחנך ומרצה, ברחבי הארץ ומספר את סיפור הצלתו והצלת חבריו בדרך נס במהלך מחמת לבנון השנייה ממטר טילים ופגזים שנמשך שעות ארוכות.

אתמול (שני) קיים גלר סעודת הודיה וסיום מסכת במעמד בני משפחתו והפרמדיק שטיפל בו תחת אש. ביומן ערוץ 7 סיפר את סיפורו המרתק.

גלר, חייל בגדוד של חטיבת כרמלי, אחת מחטיבות המילואים של גולני, הוקפץ עם חבריו באופן פתאומי במוצאי שבת לצפון כאשר היעד הוא החלפת כוח סדיר של צנחנים שספג אבידות ופציעות קשות בקרב בכפר עאייטה אשאעב, וזקוק להתארגנות והיערכות מחודשת לקראת המשך הקרבות.

"היה הרבה זמן של המתנה לפני הכניסה. לקחו והחזירו אותנו כמה פעמים. היה הרבה זמן להתארגן ולהתאמן. ביום האחרון, ערב שבת פרשת 'ואתחנן'. יום י"א אב, ידענו שהלילה אנחנו נכנסים למלחמה בוודאות. בגלל כל האימון וההתארגנות הקודמת היינו מוכנים לגמרי וכעת לא היה מה לעשות. השעה הייתה עשר בבוקר החבר'ה שוכבים בצל ומחכים ללילה כדי שניכנס פנימה".

"היה לי קשה במצב הזה. אמרתי בליבי 'כך נכנסים למלחמה? מתוך בטלה ושיממון?' אספתי קבוצה של אמרתי בליבי 'כך נכנסים למלחמה? מתוך בטלה ושיממון?' אספתי קבוצה של חיילים דתיים וכאלה שאינם דתיים, וסיפרתי להם על הגמרא שאומרת ש'תורה מגנא ומצלא',
חיילים דתיים וכאלה שאינם דתיים, וסיפרתי להם על הגמרא שאומרת ש'תורה מגנא ומצלא', התורה מגינה ומצילה והצעתי להם ללמוד משהו והתורה תגן עלינו. לשמחתי הסכימו. ישבנו בבית הכנסת בשלומי ולמדנו שם מעשר בבוקר כמעט ארבע שעות". על השאלה מה בוחרים ללמוד בשעות שכאלה, הוא משיב כי אכן התחבט בשאלה זו רגעים טרם תחילת הלימוד: "כשהתחלנו ללכת לבית הכנסת חשבתי מה אני לומד איתם. חשבתי שיש כאן דתיים ולא דתיים ואיך משלב את הכוחות. הסברתי להם מה זה דף יומי, בואו נצטרף לעשרות אלפי יהודים בכל העולם, אחר כך פרשת שבוע וקצת חסידות. השתדלתי שיהיה מגוון ומרתק. היה לימוד מיוחד שהרגשנו בו את העוצמה של התורה".

בהמשך "הגענו לגבול עם כניסת שבת. עמדנו ליד פרצה בגדר בקו דיווח 105, מקום חטיפת החיילים גולדווסר ורגב הי"ד. דרכנו על שרידי ההאמר המפוצץ שלהם וליד הכניסה היה פתאום עיכוב, המתנה. מישהו צעק 'בואו נעשה קבלת שבת'. עמדנו ליד דחפור ענק התחלנו להתפלל והיינו בטוחים שאין זמן, אבל אחד החבר'ה תפס פיקוד והתחיל בתפילה ספרדית. לנו זה היה קריטי כי תפילה ספרדית מתפללים יחד מילה במילה וכולם, גם אלה שלא מכירים את התפילה בעל פה הצטרפו מילה במילה ובעוצמה גדולה. זו הייתה נקודת שיא. אני זוכר את ברכת השכיבנו איך בכל מילה הרגשנו שהיא מדברת אלינו. אני זוכר את עצמי שבלב נשארתי עם המילים בצל כנפיך תסתירנו, אני זוכר את עצמי זועק 'ריבונו של עולם עטוף אותנו והחזירנו הביתה לשלום'".

"היינו צריכים לטהר שני בתים. מחלקה שלוש טיהרה את הבית הראשון. כשנכנסתי עם בן הזוג שלי אייל נתקלנו בדלת משוריינת שלא הצלחנו לפרוץ אותה. הקצין הציע שנצא ונירה טיל. ירינו טיל שלא הצליח לפרוץ אבל באותו רגע נפצעתי מרסיס של הטיל שחזר אלינו. רגע הפציעה מדהים. שכבתי שם ונראה שהכול בסדר. פתאום חטפתי מכה בגרון והעולם מסתובב. אני מרגיש כאב וקשיי נשימה עצומים שהיו אני מרגיש כאב וקשיי נשימה עצומים שהיו הדבר המלחיץ ביותר. פשוט לא יכול לנשום. אחרי כמה שניות של מצוקה אני מושיט את היד לאייל בכוחות אחרונים ואומר 'אייל נפגעתי'.
הדבר המלחיץ ביותר. פשוט לא יכול לנשום. אחרי כמה שניות של מצוקה אני מושיט את היד לאייל בכוחות אחרונים ואומר 'אייל נפגעתי'. הוא מכניס יד לחולצה ומוציא אותה מאוד רטובה ומאוד נלחץ. הוא קורא לפרמדיק ישראל כהן, שגם הוא היה אתמול בסעודת ההודיה וסיפר את הדברים מהזווית שלו. הוא מכניס אותי לבית הראשון שטוהר כבר ואני מאבד שם את ההכרה ולא מודע למה שקורה".

ממשיך גלר ופורס את סיפורו: "בפועל הפצצה לא עשתה כלום והדלת נותר. לא ניתן היה להכניס את החיילים. השעה הייתה מאוחרת ווד מעט זריחה ומפקד הפלוגה הבין שלא ניתן להשאיר חיילים בחוץ ולכן בלית ברירה נכנסו כל החיילים לבית אחד. כך היינו 87 חיילים בבית אחד. צפוף מאוד ומסוכן מאוד".

גלר חוזר להכרה במציאות הצפופה הזו ושוב חש את קשיי הנשימה. במקביל גילו המחבלים את התנועה המיוחדת בבניין ו"החלו להפגיז אותו בצורה מטורפת. פגזים נפלו מימין ומשמאל, מאחורה ומקדימה. הרגשנו את הרעידות מכל הצדדים והבנו שבכל רגע יפול פגז על הבית, וכאן כקרה דבר בלתי נתפס: המחבלים יורים מהזריחה ועד קצת לפני השקיעה עשרות פגזים ולא מצליחים לפגוע בבית. אני זוכר את התחושה בשעות האלה של 'בצל כנפיך תסתירנו' ושל כוח התורה המגן ומציל"

"חשבתי על הפסוק בתהילים 'יפול מצידך אלף ורבבה מימנך אליך לא ייגש', אטל לקראת הצהרים קיבלנו אזהרה בקשר שיש מידע ודאי ש'טילים על הבית שלכם'. טיל זה ירי מדויק מאוד והפגיעה שלו הרבה יותר משמעותית".

"החבר'ה נשכבים על הרצפה ובתוך רגעים מרגישים את השריקות של הטילים. עוצמים את העיניים הבנו שבכל רגע ייפול פגז על הבית, וכאן כקרה דבר בלתי נתפס: המחבלים יורים מהזריחה ועד קצת לפני השקיעה עשרות פגזים ולא מצליחים לפגוע בבית.
ותחושה שזהו והכול נגמר. פתאום מישהו צועק 'הוא פספס!' וכולם נושמים לרווחה, אבל אחרי כמה דקות עוד טיל ועוד טיל ועוד טיל. זה בלתי נתפס אבל ראינו בעיניים איך הטילים חולפים מעלינו ולידינו ופשוט לא פוגעים".

"הטילים נמשכים כל הלילה. בכל השעות האלה מנסים לחלץ אותי, אבל אי אפשר בגלל ההפגזה המאסיבית שנוחתת עלינו. אומרים שינחיתו מסוק אבל אין אישור, מנסים לשלוח טנק חילוץ אבל גם כניסה שלו לא אושרה. רק בשעה מאוד מאוחרת הגיע כוח חילוץ שחילץ אותי ופצועים נוספים מפלוגות אחרות. חילצו אותנו ברגל, הלכנו מרחק גדול. אמרו שמי שבהכרה הולך. קיבלתי חייל בריא שנסמכתי עליו ובקושי יכולתי לנשום בנשימות קטנות שלא ממלאות את הנשמה, אבל אמרו שזו הדרך לחיות. כל הצד הימני שלי כאבי תופת. לא יכול להזיז את הראש והתחושה שאם ניתקל אני לא יכול להגיב עם הנשק".

גלר וכוח החילוץ מגיעים אל גבול הארץ ושם אמבולנסים מעבירים אותם לבית החולים בנהריה. "שכבתי שם בהמתנה ופתאום מישהו נכנס וצועק 'מי זה יונתן?' הרמתי יד. הוא ניגש ואומר לי 'אתה יודע מה קרה לך?'. לא הבנתי. הוא הסביר שנכנס לי רסיס לגרון והריאה הימנית שלי מפוצצת. 'בוא, הרופא רוצה לדבר איתך. נכנסתי, ואני רואה אותו רוכן על הצילומים, מתיישב ואומר 'חייל אתה מבין נס קרה לך?'. לא הבנתי. הרי התפוצצה לי הריאה. איזה נס יש כאן? והוא אמר 'בוא תראה, הרסיס שפשף את העורק הראשי. עוד שבריר מילימטר שמאלה והיית מת. כמה זמן היית שם?' עשיתי חישוב ש-18 שעות. הוא אמר שזה פשוט נס מדהים".

לאחר הטיפול התבקש של ניקוז הפרשות ודם הוחלט להשאיר בחלק בשרני של הריאה רסיס שנותר נשכבים על הרצפה ובתוך רגעים מרגישים את השריקות של הטילים. עוצמים את העיניים ותחושה שזהו והכול נגמר. פתאום מישהו צועק הוא פספס וכולם נושמים לרווחה, אבל אחרי כמה דקות עוד טיל ועוד טיל ועוד טיל.
תקוע שם עד היום, ואילו הריאה עצמה שיקמה את עצמה ובתוך כחודשיים וחצי יצא עם תלמידיו לטיול השנתי ולאחר שנה שב למילואים עם חבריו.

את סיפורו זה בהרחבות מתבקשות ועם נתונים מרתקים נוספים מספר גלר ברחבי הארץ כסמל לאמונה תחת אש, ולדבריו לא רק בני הציונות הדתית צמאים לשמוע סיפור שהמסר העולה ממנו הוא כזה, אלא גם הציבור הרחב. "יצא לי להיות בתיכון חילוני בירושלים. כשבאתי לדבר ישבה המנהלת ונעצה בי מבט מאתגר. אמרתי לעצמי שאומר את האמת שאני מאמין בה. הייתה הרצאה נפלאה ובסופה היא הגיעה אליי נרגשת ואמר שלא הייתה לנו הרצאה חשובה כמו זו. מאז הזמינו אותי עוד פעמיים", וזו רק אחת הדוגמאות. "יש צימאון שניתן לראות בעיניים של התלמידים והתלמידות. אנשים שמחים לראות הסתכלויות מזוויות שהם לא מכירים והנשמה היהודית פועלת גם כשנדמה שיש עליה כיסויים".

נכנסים ללבנון
נכנסים ללבנוןצילום:יוני גלר

בתפילה טרם קרב
בתפילה טרם קרבצילום: יוני גלר